"מה את רוצה לעשות?" שאל אישי בבונבוניות מהעבר השני של המיטה, (רגע של גילוי נפש; אהמ... דבר ראשון שחשבתי עליו היה "על האש", אבל מאחר וכבר יש סיכון שהריאות שלי סתומות מעשן עקב כל ה"על האשים" שאכלתי בחודש האחרון) הבטתי בו בחיוך ושתקתי.
"בא לך לראות מה חדש ב"איקאה"?" שאל אותי אישי, ("סקס דביל!!! התכוונתי לסקס!!!")
*הערת הכותבת; ברגע שבן הזוג מגדיר את הנסיעה ב"לראות", את יכולה לשכוח מלקנות משהו. אה- וגברים לא כל כך טובים ברמזים, באמת, עד שאני כבר רומזת למשהו...*
"כן" עניתי בחצי התלהבות. (אז עוד הייתי תמימה וחשבתי שאולי נקנה משהו) נכנסים לאוטו ונוסעים. (כאן נכנס לתוקפו החוק של "אני לא יכולה לסבול אותך יותר מ 10 דקות ברציפות במקום חם וסגור, כי אני בהריון".) לצערנו הרב, נסיעה לנתניה ארוכה יותר מ 10 דקות, אז עיקר השיחה שלנו היא שאלות שלו, הנהוני ראש נימרצים מצידי (מה, אני משוגעת לריב איתו, רגע לפני שעושים קניות?!) והכי חשוב, בשלב המכריע, שכבר התחשק לי להרביץ לו הגברתי את השיר שהיה ברדיו בתואנה של "אוי, שיר מאגניב" (ג'סטין טימברלייק?! - הו גוד שוּט מי נאו!!!!) נכנסים לאיקאה. אני חייבת 3 דקות הפסק ב"זירת האיגרוף", ולכן מכריזה על הפסקת שירותים, כך, כל אחד מאיתנו ניגש לפינתו. אני שולפת סרט מדידה, (מה זה הסרגלים האלה? אי אפשר למדוד איתם את היקף הבטן שלי!) ומתחילה לדדות במדרגות הנעות. מכאן, מתחיל שלב המרתון. אני נעצרת ליד כל ציץ ופרח, ואישי שועט במסדרונות איקאה כאילו והוא נדיה קומונצ'י - מדלג מעל שטיחים, מתעלם מקריאות מחאה שלי ושועט הלאה לכיוון חדרי הילדים (סיום הקומה העליונה). אחרי שהבנתי שבכושר הגופני שלי, אני לא ממש אוכל להשיג אותו, נתתי לו לרוץ רחוק, וכל רבע שעה לחזור אלי, ולשאול אותי "מה כל כך מעניין אותך בארונות, שכשפותחים להם את הדלת נפתח בהם האור?!" או כאלה דברים. אחרי שנפנפתי לו 4 פעמים בפמוטים מוכספים ומסגרות לתמונות, אישי תופס בידי ומתחיל לשעוט איתי במסדרונות החנות. אם הייתי רואה, הייתי אומרת לכם אם שווה לבוא, אבל כשעוברים את החנות בריצה- זה נראה כמו כתם צבעוני אחד גדול... (מסקנה, גברים לא מסוגלים ללכת לקניות, הם מקבלים קלאסטרופוביה ממקומות גדולים וסגורים, בהם הם צריכים לשלם כסף) אחרי שעברנו בריצה את המחסנים של החנות הגענו לקופות, ושם - הפתעה - מסעדה קטנה שמוכרת נקניקיות. אני ממצמצת ביראת כבוד בעיניי, "אוכל", אישי לעומת זאת, לא מאמין שאני שוב רעבה, אחרי הכל, אכלתי. אמנם אכלתי אתמול, אבל למה להיות קטנוניים?! הוא קונה לי ולו נקניקיה, ואנחנו פורשים לאכול ברכב. אני חייבת לציין שאם קונים לאכול שם, צריך לפחות 4 נקניקיות בשביל להשביע אותי, התחלנו לנסוע לפני שהספקתי לומר לאישי שאני יותר רעבה עכשיו, כי הנקניקיה לא הזיזה לי בכלל. אז אחרי שהוא התלונן (רק כדי שאני ארגיש כמו איזו בהמה) הוא עשה סיבוב לאיזה פאואר סנטר באיזור. גם שם עשינו מרתון בין החנויות, מרוב שעברנו שם מהר, אני לא יודעת מה ראיתי, רק שזה היה צבעוני במיוחד. כנראה חנויות בגדים. "כנסי לפה", ציווה הרודן, ואני נכנסתי בציות ל"בורגר ראנץ'", האמת, אני אוהבת "מקדונלד'ס" הכי הרבה, אבל לא היה שם (כנראה- עם כל הריצות, יכול להיות שפספסנו) והייתי כל כך רעבה, שלא היה אכפת לי לאכול חמור ברוטב פטריות. אז נתתי לו לקנות לי לאכול, ואני נחתי מהריצה. הדביל הביא לי "ספרדי", "אל אלוהים!!!" יבבתי, בעודי טוחנת את ההמבורגר "יש לזה טעם של פלסטיק. מה שמו בזה? נפט?!" (ושוב, חלילה, אני לא מפסיקה לטחון). אישי מבקש לטעום, ומהנהן בהסכמה. "סתם חריף." הוא ממלמל, ומנגב את הזיעה ממצחו. "איזה חריף?!" אני מסתכלת עליו בתדהמה, "סתם מגעיל." אז הגענו להסכמה, ההמבורגר אכן מגעיל מבד"כ. אבל המשכנו לאכול... אחרי ההסכמה המפורסמת, החלטנו לנסוע הביתה. בדרך כבר היה לנו על מה לצחוק ואת מי לקלל (שבלול שנסע בנתיב השמאלי) ולכן הגענו הביתה, עייפים אך מרוצים. לילה. אישי מסתובב אלי ושואל אותי "בא לך לעשות משהו?", אני מחייכת, מסניפה אותו ונותנת לו נשיקה... אני קמה מהמיטה וחוזרת מצויידת,
איך שאני מתה על גלידת דובדבנים... (נקמה, היא, אכן, דבר מתוק...)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
