מאמי יא מאמי ...

כל כך חם לי, שהחלטתי, עצמאית, לפתוח בבית תחרות של "WET T-SHIRT".

הרטבתי את החולצה ואת השורט (טעות גדולה) וככה, נוטפת מים, דידיתי לי בבית לכיוון המאוורר. כבר ביציאה מהמקלחת התחלתי להרגיש בשפשוף מרגיז בין ירכיי המתעבות, וכאשר הגעתי למאוורר והראתי לאישי את ה"יצירה" הנ"ל אישר - יש לי שפשפת. (טם - טם- טאם- טא-ם) - (תופים דרמטיים). בעודי נלחמת ברצון העז לשפשף, אישי כבר שלף משחה או שתיים שירגיעו את הצרה, תוך שהוא מנפנף בידיו מעל "איזור הבערה" כאילו והייתי סטייק עסיסי במנגל של יום העצמאות. "חם לי!!!" התחלתי ביבבותי הבלתי נסבלות. אישי הביט בי בחוסר סבלנות מופגן, "אם לא תתני לי למרוח לך, זה לא יעבור". "אבל... אני לא יכולה!!! חם לי שאתה נוגע בי!!!" ייללתי לו. מובן שתחינתי לא עזרה, ותודה לאל, אישי מרח את המשחה המסריחה על הירכיים. "עכשיו תשכבי כאן, ואל תזוזי, עד שהיא תספג", ציווה הראיס והלך. ככה, מול המאורר, עם רגליים פסוקות ומגרדות, מרוחות במשחה מסריחה, בחום של 42 מעלות, אני מוצאת את עצמי שוכבת - ובוכה.(הורמונים...) אחרי 10 דקות, אישי חוזר עם הפתעה. קופסת גלידת תותים... "רק אל תבכי"...

סקירה מאוחרת. אמא ואני מחכות בתור 45 דקות, אני מתחילה לאבד את הסבלנות, אמא, לעומת זאת, מתחילה לחשב כמה צריך לקצר את המכנסיים שלי, וכמה חולצות אני צריכה לקנות, כי הכל כבר קצר מדי, ופיצ'ס מציצה החוצה, בקיצור - לא ממש משעמם לה... הדלת נפתחת ואני נקראת להכנס פנימה.

כל החדר חשוך ועל המסך תמונתו של העובר של האישה שישבה לפני, "אהמ... אין לו פנים מתוקות כמו שלה" אני מלחששת לאמא, אמא ממהרת להנהן בהסכמה. הרופא מפשיל לי מעט את החולצה והמכנסיים, ומורח את הבטן בג'ל שקוף. אחרי שניה, מתגלה לפני התמונה הבאה, פיצ'ס, תבורך, יושבת לה כמו בודהה קטנה, רגליים משולבות, ידיים משולבות וחיוך קטן על השפתיים. "בסוטול הילדה שלך" הרופא מגחך, "קצת מוקדם בשבילה להיות ב"מצג עכוז"" הוא מוסיף. הוא מנסה לסובב אותה בדחיפות קלות על דופן הבטן, ולא הולך לו. בסופו של דבר הוא נכנע, והופך אותי (ראש למטה ורגליים למעלה) כדי שפיצ'ס תתהפך. פיצ'ס בהזדהות מתהפכת לשכיבה סטייל נדיה קומונצ'י (תחי נבחרת הממליגה!) קרי; שתי הרגליים צמודות לפנים שלה והידיים אוחזות ברגליים. "עושה מתיחות?!" אני שואלת את הבטן. פיצ'ס משחררת לי בעיטה, שנראית היטב במסך ומורגשת עוד יותר טוב בצלעות. "טוב... סליחה - סליחה..." אני ממהרת להתנצל בפני יורשת העצר לפני שתאכל לי את הטחול. "הכל תקין" אומר הרופא, ואני נושמת לברכה (טפו-טפו-טפו). שמעת בובה שלי... הכל תקין... עכשיו את צריכה רק לצאת בריאה ושלמה - אני אדאג לכל השאר

משהו שנזכרתי בו באיחור - די ניכר... שיר סיפורי שנתקלתי בו השבוע, ונגע בי עמוקות, למרות, ואולי בגלל, השפה הילדותית שבו: אמא אמא- הנה איש לבדו בצד הכביש לבדו על הספסל, לבדו בכלל בכלל. אמא, למה הוא שותק? למה הוא כזה מסכן רק יושב ומפהק אין לו אמא? הוא זקן? אמא אמא יש לו בן? יש לו אח? תגידי - כן? אמא, למה הוא מסכן? (מתוך "יעל מטיילת" של תרצה אתר המופלאה.)