מאמי יא מאמי ...

נכנסתי למיטה.

האישיות כבר שכב שם, מכורבל לצד שלו.

אמא, כמה הוא כועס עלי. על כל דבר; על המחשב, על הטלפון, על הסיגריות, על העובדה שאני יוצאת מהבית בלי השגחה - שיש לי חברות וחברים שלא הכי קשורים אליו. הו... אני מרגישה את זה בעצמות.

לפני שבועיים בערך החלטתי להפסיק להתחנן לסקס (כלומר: ליזום) ולכן לא היה לי כלום כמעט שבועיים. כמעט חטפתי עצבים (כמובן) וכאב שחלות, ואז ביום שישי הוא התנפל עלי בלילה. רעב. (ההפתעה!) שיחקתי אותה אדישה (למרות שמבפנים צעקתי "יש!!!") אבל זה הציק לי ברמות על, העובדה שהוא יכול לעבור שבועיים בלי סקס. מה? הבנת דה ג'יואיש פיפל סאפרד אינאף?! איך אפשר?. וגם אז הוא דאג רק לעצמו.  גברים! (כן כן... עכשיו כולם בישרא ינידו ראשם לשלילה ויאמרו "אין מצב... אני מספק את האישה שלי ואז הולך לישון..." יה רייט)

אתמול כבר הגיעו מים עד נפש - התיישבתי על המיטה, והחלטתי לחטט בזה.

נקרא לזה "למה אתה לא רוצה בי? / מה הבעיה של אמש'ך פרק #10526 "

"את מכעיסה אותי." הוא אמר. "אוקיי, איך? מה אני יכולה לעשות כדי לעזור ולשפר את המצב?"

"תפסיקי עם המחשב. זה מרתיח אותי. את לא מתעסקת בכלום. רק במחשב המזדיין הזה כל היום, סוגרת חלונות כשאני נכנס, מעבירה הלאה, מוחקת היסטוריה..."

טוב, להגנתי אומר שאין לי חשק שהוא יקרא את הבלוג. לא שאני מסתירה את העובדה שאני כותבת, פשוט, אני לא חושבת שיהיה משהו אמיתי בכתיבה שלי ברגע שהוא יקרא כאן באופן קבוע. הכל יהפוך לסינטטי, ולא אוכל "להקיא" את עצמי על הדף (הוירטואלי)  ואז - אתפוצץ.

חוצמזה, יש משהו מאד מוזר בכתיבה, כלומר, זו אני, אבל רק חלק ממני, צד אחד (או כמה צדדים כשאני חושבת על זה, יש לי הפרעת אישיות - קרוב לוודאי) ואין לי חשק שהוא ידע הכל אודות מאמי.

ומלבד זאת, האל עדי, אני פלרטטנית לא קטנה (כלבה נובחת לא נושכת), אוהבת לקשקש ולהתקשקש עם כל מני אנשים (ונשים) גם על דברים "לא חוקיים", ביג פאקינג וואט. מותר לי לדבר, אני לא עושה.

אז הקשבתי, הנהנתי במקומות המתאימים...

ואז מצצתי לו.

שירגע.  

לפחות הפעם הוא נשאר ער מספיק כדי להביא גם אותי לשם. אחרת... בחיי, הייתי פותחת את המחשב.

יום המשפחה כבר היה, והזמינו אותי, פעם ראשונה ל"ערב נשים" בגן של הפצפוץ. לא שאכפת לי מערבי הניו אייג' שמתחילים להציף את עולמנו, אבל ...

הערב התחיל בשמונה בערך, אני הגעתי אחרי יום מלא של עבודה ויום הולדת של חבר של הקטנה, היתה שם "לייף קואצ'רית", שהביאה קלפים. לא טארוט, דווקא יכול היה להיות משעשע אם היה שם טארוט, היו שם כל מיני קלפים עם תמונות ומילים כמו: אהבה, נתינה, מסירות, ויתור ועוד כאלה.

ישבתי בחדר, עם מלא נשים שאני לא מכירה והגננת פנתה אלי.

"נו מאמי, למה את מתחברת?"

(לכושלאמא שלך) "בקשר למה? אני יכולה להגג לך כאן על כל מילה"

"אנחנו מדברים על השינוי שבהורות"

"אהמ... אולי תקחי מישהי אחרת ואחר כך אני?"

"טוב" אמרה הגננת ובחרה לה מישהי שנראית כמו אמא שלי.

"כן... - אמרה האישה - אני חושבת שמאז שהבאנו את (שם פלצני) אז החיים שלנו (בלה בלה בלה ) וכמטפלת זוגית (זה יעלה עוד כמה פעמים לאורך הערב) אני חושבת ש(בלה בלה , סליחה? נרדמתי? אוקיי) "

"ומה את בוחרת עכשיו מאמי?"

"אני מתחברת לאהבה"

"את לא רוצה להרחיב?" (מה, יצא שאני אנטי סוציאלית?)

"טוב, אני חושבת שאהבה שלי כלפיהם היא משהו שלא הכרתי קודם, לא בעוצמות ולא הכרתי בכלל סוג כזה של אהבה" (פרצוף מהורהר, אלוהים כמה שאני עייפה)

טוב, תתפצלו לקבוצות לפי מספרים. שוב קלפים - שוב המטפלת הזוגית בקבוצה שלי, הו למה אלוהים???. שיחה ריקה מתוכן, הנהונים במקומות המתאימים.

טוב, נחזור למליאה. שוב קלפים. מה אמרתן? בלה בלה בלה??? אוקיי.

טוב, שוב קבוצות! שוב קלפים. אחרים. עם תמונות מכוערות יותר. דושו בזוגיות שלכן עם נשים שאתן לא מכירות.

חולקת עימן משהו שולי, לא - לא בכיתי על הסקס. על העליה במשקל.

שוב מליאה. הדגמה זוגית (מרתק! וואו! אפשר כבר ללכת הביתה לישון?)

בסיכום הביאו לנו משהו חדשני. נאאכון! קלפים! כל אחת קיבלה קלף והיתה צריכה לקשר אותו לחיים שלה (איזה חיים?! אני כלואה כאן כבר 200 שנים!) . אני הייתי אחרונה ומסכמת.

על הקלף שלי היה כתוב "גלי את הקוסמת הטמונה בתוכך" - אוי מה שאני הייתי צריכה לספוג!!

"ואיך הקלף מתקשר לחיים שלך?" שאלה אותי הגננת

"אוי תעזבי אותי באמשל'ך - חשבתי בקול - כרגע, אני עייפה מדי לקשקושי הניו אייג' האלה! אני רק רוצה לישון"נשמעו  גיחוכים וצחקוקים מסביב.

המטפלת הזוגית באה לשתף אותי במשהו - אז הרמתי לכיוונה את היד. "אני יכולה ללכת הביתה?" שאלתי את הגננת.זו הנהנה בראשה והגישה לי פרח ושיר.

יופי. מצאתי את הקוסמת שבי.

הפצפוץ מחליט לנסוע על הג'יפ הממונע שלו ברחבי הבית, עד שהוא נתקל בקיר. "תותי, את יכולה ללחוץ לו על הכפתור כדי שיסע אחורנית ויסתובב?" שאלתי אותה תוך כדי בישול, התות נענית בשמחה. "רוצה לנסוע אחורנית?" היא שואלת בטון אמהי את אחיה הקטן, הפצפוץ מהנהן והיא לוחצת על כפתור הרוורס.

הקטן נותן גז ונוסע ברוורס עד לשירותים שנמצאים בצידו האחר של הבית.

"רוצה לנסוע קדימנית?" שואלת אותו התות, ולוחצת על הכפתור כדי שיוכל לנסוע לפנים.

איזה בת יש לי... אליעזר בן יהודה הפסיד אותה בכמה דורות...