מאמי יא מאמי ...

שוקי ואני חוזרים אחורה. משהו כמו שלוש שנים. לפני כן הייתה לי מכונית של כוסיות. מכונית ספורט, שלוש דלתות, אדומה, נמוכה, מהירה...

ואז כשכבר הייתי בחודש הרביעי עם הפצפוץ האיש החליט שזה הזמן למכור אותה ולקנות "רכב משפחתי".

רכב משפחתי זו בעצם הגדרה ל"בגאז' גדול עם חלק קדמי", ולכן הוא הביא את שוקי.

ונורא התלהב גם.

אני ושוקי לא התאהבנו מההתחלה, למעשה, בהתחלה סירבתי לעלות עליו, מכוער ומתקלף, משמיע רעשים כמו זקנה בתור של קופ"ח כללית (שבאה "רק לשאלה" ונראה כאילו והיא עומדת להדביק את הריאות שלה על הגבה הימנית שלך), והחריקות שלו - הו מאמא! אין מצב שיתעלמו ממך כשאת מגיעה לרמזור (או מחפשת חניה. או עומדת בפקק. הוא מרעיש דאם איט).

לכן בהתחלה העדפתי ללכת ברגל (חודש חמישי) מאשר לעלות על הכיעורציה הזו.

אבל עם חלוף הזמן (והעליה בחודשי ההריון) למדתי להתרגל אליו. הוא היה אוטומט (משעמם בשביל חולת הילוכים שכמותי), נפח המנוע שלו היה יחסית גדול לקודמת, והוא היה גם מרווח יותר מבפנים. אז התרגלתי.

היי, אני אדם סתגלן. כנראה.

עכשיו אני כבר די אוהבת אותו, למרות שצריך לקפוץ עם ישבן קפוץ על כסא הנהג בבוקר כשמניעים ("אמא לקפוץ גם?" - התות כל בוקר), ושהוא משמיע קצת רעשים ("זה רק המכסה מנוע שקצת התעקם, 100 ש"ח ואני מסדר את זה" - האישיות 2005), כשאנחנו נוסעים אז הוא מטרטר כאילו ואנחנו מטוס שעומד להמריא ("רק להבריג את הרמקולים כמו שצריך, אני אעשה את זה מחר" - האישיות מאז הקניה ועד היום. ולא, הוא לא הבריג אותם) וכשעוצרים הוא חורק כמו החלון של המכשפה מרכבת השדים בלונה פארק ("הבלמים בסדר. תסמכי עלי"- האישיות מנסה להסביר לי שנסיונות החיסול שאני מדמיינת אינם אמיתיים).

אני דווקא התרגלתי לרעשים, בבוקר כשאני נוסעת ברחובות העיר הילדים מהגן מברכים אותי לשלום מהרחוב ("היי מאמי! שמעתי את האוטו שלך בבוקר ויצאתי להגיד לך שלום"- ילדים מהגן), ההורים מרחמים עלי ומשאירים לי חניה מול הגן ("היי, תחני את הצ'קמוקו שלך פה, יש כאן ירידה" - הורה בבוקר - ראנדומלי) ואפילו הקולות של הבעבוע שהוא עושה אחרי שאני מחנה מרגיעים אותי (קפיצה קטנה לחו"ל בכל בוקר, אני מתה על קארלו ביוארי. אין על מעיינות...) .

והנה השבוע הודיע לי האיש שאין מצב שהרכב יעבור טסט וגם שאין מצב שנתקן אותו.("כבר עדיף לזרוק אותו ולקנות חדש"- האיש השבוע).ועכשיו, עצוב לי. לא רוצה, כבר התרגלנו האחד לשניה, שוקי ואני. הוא יודע מתי לא להתקע, אני יודעת מתי לא להלחיץ אותו ושנינו צוחקים כל הדרך (או שהוא משתעל, אני לא ממש בטוחה...) .

תום תקופה.

מקווה למצוא משהו גם יפה וגם אופה.