מאמי יא מאמי ...

ארוחת צהריים אצל הרומניה. אנחנו מתחילים לספר על כך שנמכור את הבית, מחר (כלומר היום.) היא שמחה.

"יופי! ומה תקנו?" "אני לא יודעת אם נקנה, אולי נשכיר, אולי אני אגיע אליך עם הילדים כדי לישון."

"ומה עם האיש?"

"אולי הוא ילך לאמא שלו".

"לא הבנתי את הבדיחה."

אני והאיש מגחכים האחד לשניה.

"אני אליך והוא אליה" אני מסבירה לה לאט ובתנועות ידיים.

"תגידי? מה את שווה בלעדיו? כלום!" אומרת אמא בחצי צעקה.

"סליחה?! אני לא שווה בלעדיו כלום?!" אני צועקת בחזרה והאיש כמעט נחנק מהדיאט קולה שעל השולחן "מה,לא הגזמת בכלל, אה?!".

"לא, גם הוא לא שווה כלום בלעדייך" היא לוחשת.

"כן?! אז למה את זה את לוחשת? את לא חושבת שאני שווה משהו??? תמיד ידעתי שהוא הבן האהוב עליך..."

השולחן מתגלגל מצחוק.

בלילה על הנדנדה עם סיגריה וכוס נס אני מחייכת לעצמי, בוהה בכוכבים ובירח (כמה יפה...) וחולמת על ימים יותר רגועים.

האיש יוצא ומצטרף. "את יודעת שאני מוכן לשכור דירה, נכון?"

אני מהנהנת.

"ומה אם נראה משהו טוב, כזאת עיסקה טובה?"

"אולי אז , אהיה מוכנה לחשוב על משהו שהוא לא שכירות"

"אני אוהב אותך. עקשנית כמו פרד."

"אני אוהבת אותך גם. אתה חיב להפסיק להציק לי."

"יאללה בואי.יש השרדות."

כן... ספר לי על זה.