חק פורים חק פורים...אוי, איזה חג עבר עלי.
יומיים של שכרון מהתחת ואכילת שטויות החלו לתת בי את אותותיהם.
גם כעת, בשעה ההזויה בה אני כותבת, אני מוכרחה להודות כי "הנג אובר" של יומיים זה קצת גדול עלי. אפילו המסך של המחשב מואר מידי... אולי נדבר עם כמה חבר'ה שיעמעמו מעט את האור. גם מוסיקה רגועה לא תזיק לי.
טוב, החג הזה העקימות שלי הגיעה לשיא חדש והרגליים שלי הגיעו לשפל חדש – בין כמה סימנים כחולים, אני יכולה להציג בגאווה לעולם קצת עור רגיל ולומר כי יש לי רגל.
נקעתי את רגל ימין "בקטנה" ביום חמישי, עת נפלתי בקלאמזיות לבור פעור במדרכה ("למה לא אמרו לי שיש כאן בור!" ) אחר כך השלמתי את הסבב עם חבטה בברכיים כאילו הייתי ילד בן 10 בפעם הראשונה על סקייטבורד. (מנטל נואוט – לומר "לא" לעקבים.)
התנגשות ישבן+ מעקה המיטה של הילד (התיישבתי עם כל כובד משקלי פלאס תנופה, על המעקה של הילד במפגש בין הישבן לירך) זיכתה אותי במפת ארה"ב על הישבן שמתחברת עם מפת דרום אמריקה על ירך שמאל – פשוט הרחבתי את פנמה. תמיד אפשר לומר שהים בנסיגה. רציתי לראות את הכחול הענק הזה באמצעות המראה, וכשזזתי מעדתי על השולחן ולכן זכיתי בפנס דומה (חתך + כחול) על ירך שמאל, רק בחלק הקדמי.
החלטתי להטביע את הכאב בבקבוק וודקה (פלוס שישיית אקסל). האיש התקלח אז התחלתי לבד. כשהוא יצא הבקבוק היה פחות מלא (טוב נו... הייתי צמאה, הבקבוק הגיע לחצי שלו) ואני הייתי כל כך שיכורה שהכל היה אקסייטינג אנד ניו פור מי.
זה, אגב, מסביר מדוע צפיתי בנמלים הקטנטנות האלה שרצות בטלויזיה.
"מרתק" אמרתי לאיש, "זה הנאשיונאל ג'יאוגרפיק! דאלי בדיוק כתב על זה שזה לא פייר שהכל בתשלום! ואני חשבתי שאין לנו חבילת טבע..."
"זה את יצאת מהתחנות ומסתכלת בערוץ לא מוגדר", הסביר האיש.
"אה... " הנהנתי אליו בעודי פוערת זוג עיניים שיכורות, "עכשיו אני מבינה... (שלוק נוסף) ואני חשבתי שזה סרט ישן!!! ובגלל זה הצילום בשחור לבן. טוב אל תעביר, תכף מגיעה המלכה."
יצאנו למרפסת כדי לעשן ואני לא הבנתי מדוע הסיגריה בוערת. "אלוהים!" אמרתי לאיש, "הסיגריות האלה מנסות לשרוף אותי!" . "ככה זה שמנסים להדליק סיגריה מהפילטר" באר האיש, "אוהההה... אני אוהבת אותךךךךך..." גיחכתי אליו. "את בסדר לגמרי" צחק האיש "עכשיו תעבירי את הבקבוק".
למחרת התעוררתי בתשע בבוקר (אצלי זה פרקטיקלי צהריים) עם כאב גרון, אוזניים מצלצלות וסתומות וראש מסתובב. הקטנצ'יק התיישב לי על הבטן וקפץ.
אה. זו הסיבה בגללה אנחנו לא משתכרים כל יום. וואלה.
אחרי שהחשכנו את כל הבית (חבר'ה צריך לדבר עם השמש הזו. מאירה ככה...) הצלחתי לדבר עם אמא שלי ואחיות שלי ולקבוע לצהריים. בלעתי כמה דברים שמצאתי בבית והצלחתי גם לשרוד את הבוקר. החלטנו לצאת להורים - האיש נהג, ואני בעיקר הוצאתי את הראש כמו איזה "רקסי" מהחלון וניסיתי להכניס אויר לריאות מבלי להקיא או להיחנק.
ואז הוא עצר אצל חמותי.
אני מודה, נרדמתי לפרקים ולכן לא הצלחתי לזהות בזמן שהוא נוסע לכיוון ההפוך, אבל רבאק - פורים לא מגיע פעמיים בשבוע, למה אני צריכה לבוא להורים שלך פעמיים בשבוע?!
ירדתי מהרכב ובחוסר חשק בולט נכנסתי להורים שלו. שוב, הרחוב היה מואר (טוב נו, היתה שעת צהריים) אז המעבר היה קשה, אבל הצלחנו להיחלץ משם מוקדם מספיק כדי להגיע לאמאצ'לי בדיוק בזמן לצהריים.
עד הצהריים ההנג - אובר כבר עבר כמעט לגמרי.
והמכשפה החליטה להתקשר אלי ולהזמין אותי אליה למסיבת פורים – פלאס ילדים "כי לכולנו יש ואיפה לעזאזל נאפסן אותם", להגיע מחופשים, ואני צריכה להכין איזה משהו טעים ומאמם במיוחד (חלבי) ואולי כמה דברים קטנים לשתות. כמובן שעלצתי על היציאה למסיבה,
אפילו התחפשתי לטיגריס, הילד היה "בן הוואי", הילדה היתה נסיכה, האיש הגיע אחרי מקלחת ועם בגדים של בנאדם.
"אוווו!" קיבלה אותי המכשפה בבגדי פיה, "כמה את יפה!!! בואי נאפר אותך!!!".
האיש שלה הגיש לי משהו, "אוי, אני מתה על זה... וודקה רד בול!", צחקקתי לעצמי, האיש התלונן שכואב לו הראש, "טוב 'קח משהו נגד כאבי הראש, ואתה לא יכול לערבב - שתייה ותרופות זה לא משו", אחרי כמה כוסות היינו מתודלקות היטב ואז הגיעו שאר האורחים למסיבה. קיבלנו אותם בשירת "WE LOVE H&O" אבל לא זכינו להתלהבות מצד הקהל. אולי כי הם לא זיהו את החיקוי המעולה שלנו? האמת, מי בכלל שם לב שהם היו שם, אני והמכשפה היינו כל כך עסוקות בעצמנו, עד שלא הבחנו באף אחד מלבדינו.היתה אמורה להיות כאן פואנטה, אבל באמצ'לי, אין לי מושג מהי.
בחיי, אני מוכרחה להשתכר לעיתים קרובות יותר.
אני הולכת לעבודה.
היום אני שריף!
כבר כמעט שבוע שאני מנסה לכתוב פוסט על אבא שלי.
שבוע שאני מסיימת בדמעות, כמעט כל יום, ובזמן השמירה הכל נכבה לי, המחשב, הפוסט הבכי.
כנראה אלוהים רוצה שאמשיך הלאה. או אולי פשוט כדאי שאתחיל לכתוב פוסטים בוורד ורק אחר כך אעביר אותם לכאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
