"דֹּב הַקֶּרַח וְדֹב הָאֵשׁ
שְׁנֵי דֻּבִּים אוֹהֲבִים
לֹא נִפְגְּשוּ שָׁנִים
רַק שָׁלְחוּ מִכְתָּבִים.
כָּתַב דֹּב הָאֵשׁ:
"אֶת סוֹד הַגַּעְגּועַ קָשֶׁה לְפָרֵשׁ
גַּעְגּוּעִים קָשֶה לְגָרֵשׁ".
כָּתַב דֹּב הַקֶּרַח:
"אֲנַחְנוּ נִפָּגֵש !"
בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ נִפְגְשׁוּ
דֹּב הַקֶּרַח וְדֹב הָאֵשׁ
הִתְחַבְּקוּ חָזָק
חִבּוּק מְרַגֵּשׁ.
"יֶלֶד עָמַד בַּצַּד וְאָמַר:
“מוּזָר, רָאִיתִי שְנֵי דֻּבִּים
נוֹשְקִים לֶחִי וְצַוָּאר
עַכְשָׁו אֵינִי רוֹאֶה דָּבָר". "
שלומית כהן אסיף
מכרתי את הבית שלי.
חתמתי, בלי לרעוד.
ופתאום עכשיו אני מרגישה שאין לי בית - שכן אני ישנה במקום שהוא כבר לא שלי.
ושום דבר מה"בתים" האלה שמראים לנו לא מוצא חן בעיני, ועולה בי חשש שעכשיו לא אמצא עוד מקום שאוכל לקרוא לו בית.
וכשדאגתי, אחרי יום חיפושים מרגיז ומכאיב, על כוס דיאט קולה וכריך גבינה צהובה, ש"אין לי שם בחוץ בית", הוא השעין עלי ראש יפה ואמר "לכל מקום בו תהיי אני אקרא בית".
ודב הקרח שבי נמס.