מאמי יא מאמי ...

אני שונאת שעורי צפיה.

שונאת.

בחיי.

יושב אצלך מישהו בכיתה/בגן, מתבונן על האינטראקציה שלך עם הילדים, איך את מתנסחת, מה שואלת ועושה כשמתעוררות בעיות. אחר כך נותנים לך ליסט טו דו - עצות לשיפור (כי תמיד יש מה להוסיף ולשנות ולשפר.)

לא שאני מתרגשת או משהו. למעשה, אני מניחה שאני בין הסטודנטיות שיותר צפו בהן, אבל עדיין... כאילו נכנס מישהו זר לטריטוריה שלך ורוצה לבדוק אם ניקית אבק כמו שצריך.

נכון, היה אמור להיות לי שיעור צפיה מזמן, ותפילותי נענו והשיעור נדחה.

ועכשיו קיבלנו כולנו זימון לשעורי צפיה.

אז הודעתי לשותפות שלי שאני מתכננת לערוך שיעור מסויים, והשותפה הראשונה התלהבה כל כך, שאחרי שניסחתי את הכל (בע"פ) היא ערכה אותו.

אז העלתי את הרעיון של לערוך שיעור אחר, והשותפה השניה בחרה לערוך את אותו השיעור יום לפני.

טוב נו, אני בכלל לא כועסת.

אחרי שלא ישנתי יומיים, עלה בי הרעיון לערוך שיעור על חירות.

נכון, הילדים שלי השנה צעירים יחסית לילדי הגנים האחרים, והמושג הזה קצת קשה להמשגה.

שברתי את הראש, החלטתי בסוף לקשר את הסיפור של גלעד שליט, להביא את הסיפור שכתב, לתת לילדים לאייר אותו.

שכבתי במרפסת, התבוננתי בשמיים, האויר אתמול והיום עמד, אין רוח וקריר, השמיים מכוסים עננים, כמו עדר של כבשים.

בהיתי לי ככה, וחשבתי עליו, על אמא שלו, על אבא שלו, האחים שלו. ילד חמוד ומסכן.

כמה כואב.

הלכנו לראות איזה בית.

וטיילתי בתוכו ורק חשבתי לעצמי "איכסה". וכמה עבודה צריך לעשות שם, וכמה אני אצטרך לנקות, ומי עיצב אותו לעזאזל?!, ולמה בחרו כזה מן ריצוף וכזה פרזול וכאלו ארונות מטבח.

ובלילה חלמתי שהבית הזה שלי, ואני במטבח שלו (שלי) מבשלת ומבשלת בלי הפסקה, והוא הרגיש לי פתאום בסדר גמור.

אז נגיש עליו מחר הצעת מחיר ונקווה לטוב.

הודעתי חגיגית שאנחנו אוכלים בליל הסגר ("סדר") אצל אמא שלי.

וכבר היום קיבלתי שני טלפונים, מהדודות שלו ועוד שתי חברות לעבודה, והאמא של הבסט פרינד .

הזמנות לבישולים לחג (מה הן צריכות לקנות ולהביא אלי ומתי הן צריכות לבוא ולקחת).

אני לא אשן יומיים לפני עם כמות הבישולים שלקחתי על עצמי.

בחיי, אני נמצאת בביזנס הלא נכון.