מאמי יא מאמי ...

ערב, אני מקלחת את הילדים שלי כשפתאום משהו מחליק לתוך האמבטיה.

כן. שוב מקק.

אני פוצחת בזעקות "איככככס איככססס" והשניים מביטים עלי, ראשיהם מלאים בסבון והם צוחקים בפה מלא.

אני מנסה להטביע את האוייב, והוא מנסה לגעת בי עם כל הגועל שלו.

בסוף אני מצליחה. ואז מתבררת גודל הזוועה, הוא גדול מכדי להכנס דרך חורי הניקוז.

גדול אמרתי?! התכוונתי לענק. פאקינג אינורמוס.

"וואי, עוד לא התקלחתי", מלמלתי לעצמי "איפה אני אתקלח עכשיו?" ואז הקטנה מושיטה ידה ולוקחת ניר "תני לי אמא, אני לא פחדנית כמוך", היא אומרת ואוספת את הגוויה, היישר לשירותים.

אח שלה ממהר לתת לה "כיף", ואני מוציאה את שניהם מהאמבטיה. צריך לשפוך שם עכשיו 2 ליטר אקונומיקה לפני שאכנס לשם, שוב.

אני מלבישה את הילדים והקטנה מספרת את הזוועה לאיש, שמעודד אותה "כן תותי, יפה מאד! לא להיות פחדנית ומפגרת כמו אמא!" נפלא. הבה נצחק עלי.

אני שולחת SMS מצוקעעעע וחמי מתקשר אלי.

"מה נשמע?"

"הותקפתי ע"י ג'וק, מתי תבואו לפה לחלץ אותי?"

"אוי, את צריכה טיפול פסיכולוגי, שלא תעבירי את הפחדים שלך לילדים"

"כן. כי שלך יצאו בסדר?"

"אין לי זמן אליך. ביי".

נפלא, עכשיו גם המשפחה שלו מתכחשת אלי. יופי.

הילדים נכנסים למיטה ובעודי יושבת על המיטה בחושך יוצא לו ג'וק נוסף (נוסף!!! השלישי בתוך הבית שלי ביומיים, זו כבר מתקפה מתוכננת!!!) ויוצא לכיוון הסלון.

עצבנית אני אוחזת בנעל של האיש ומנחיתה אותה עליו עד שהוא מתפרק לרסיסים, "תמווווות!!! תמותו כולכם!!!! מווות לג'וקיייים!" אני צועקת בגרון ניחר.

הג'וק נשמע להוראות ומת.

אני לוקחת גליל של נייר סופג, חותכת 18 חתיכות בערך ואז מנסה להרים אותו. כשאני רואה שאני לא מצליחה להתקרב, אני שולפת כפפת סיליקון, מצפה אותה בשקית ניילון, עליה מניחה שקית אטומה ואז מנסה עם כל הכבודה לאחוז בגועל נפש.

הצלחתי. אני ממהרת לאסוף הכל ביחד ורצה בזריזות לחדר האשפה של הבניין. יש שם מלא חתולים, אז זה בסדר, אין שם מקקים.

ייאי! אני אלופה. הרגתי מקק!! שמחתי וקיפצתי בבית.

עכשיו אני עייפה. אני ניגשת למיטה וזוחלת פנימה. ואז יוצאת ומתחילה לרסס גבולות גזרה.

מתחילה להזיז רהיטים, ספות , חלונות, מכניסה את הצינור של המייבש וסוגרת רשתות. כל הבית מריח מK300 , אבל אני ממשיכה.

האיש מתקשר ואני מודיעה לו שיזמין ריסוס.

שוב.

האיש מתעצבן, אני מתעלמת ומודיעה לו שכדאי לו לעשות את הבירור כי אם לא אני מתחתנת עם האיש של הריסוס.

האיש מסכים.

ובא למאמי גואל.

בסופר בעודי דוחקת בעגלה אני שומעת קול קורא לי.

אמא של ילד מהגן שלי, אבל מההורים הדביקים האלה, שכל הזמן מלטפים כשהם מדברים.

היא רואה את הילדה המנוקדת ומתחילה

אמא - "אוי איך את יפה היום!" (כן... מה שחוסר שינה עושה לאנשים)

אני- "תודה. מה נשמע?" (ביג מיסטייק - ביג!)

אמא - "בסדר. ממש יפה לך בלי משקפיים. תראי איך רזית..."

אני- "טוב, אני ממש ממהרת ... "(מביך, כמה מביך)

אמא-"תגידי, מאיפה החולצה הזו?"

אני-"מפוקס. אני באמת מוכרחה לזוז, המזגנים וזה, זה לא טוב לילדה" (שחררי אותי אישה)

אמא-"ממש יפה לך. את יודעת שאת יפה נכון?"

אני- שתיקה. (נכון, זה נדיר)

אמא-"הלוואי עלי ככה להראות. שני ילדים יש לך נכון?" (להראות כמו מה?!)

אני- הנהון של הלם.

אמא - "תגידי לא מתחילים איתך כל הזמן ההורים וזה?" (לא מותק, את הראשונה)

אני- אני באמת מוכרחה ללכת לקופות . יש לי היום חזרות והבטחתי להגיע" (תנוני לצאת מפה, האישה הזו פריקינג קרייזי)

אמא-" את נמצאת במקצוע הלא נכון. את צריכה ללכת לתחרות הנשואה והיפה." (בטח רצית לומר השמנה והיפה, נכון?)

אני- ואז מה אני אעשה עם זה?!"

אמא- תתחילי קריירה בטלויזיה. יש לך את הלוק. את נסיכה לגמרי"

אני- .(צובטת את הילדה ברגל)

תותי - "אמא!!! את צובטת אותי!!!"

אני - "כן נכון. צריכים ללכת. ביייי!"

פורצת בשעטה לכיוון הקופות.

סוף.

(אני עם הפנים האלה מהיום שנולדתי אז למה היא מצפה ממני? לשריקות התלהבות?!)