המעטפה שהמתינה לי בתיבת הדואר היתה סגורה, וממשרד החינוך.
בכל אופן, פתחתי אותה, ובפנים המתין לי מכתב פיטורין.
אז הלכתי לקנות בגדים ומאוחר יותר לעשות פן. כי מי יש לו זמן להתעסק בזוטות שהגן שלי חוגג שישים שנה למדינה.
כל הערב קיבלתי מחמאות על כמה שאני יפה, ואיך שאני נראית שונה - בוקר לעומת ערב.
וכשיצאתי החוצה, והמופע החל זזתי אחורנית וניגשה אלי מנהלת בית הספר.
"כמה את יפה!" אמרה לי אמא אחת שעמדה בצד,
"אני חושבת על קריירה שניה" עניתי לה, "משרד החינוך החליט שאני לא אחת שהוא רוצה לשמור במערכת, אז החלטתי ללכת על זה ולפצוח בקריירה שניה - דוגמנות"
"את יכולה" ענתה לי האמא
"כן. נאכון." עניתי.
"לא לא , את יכולה" אמרה והנהנה כדי לאשרר
המנהלת הניחה לי יד על הכתף "מה, מאמי? קיבלת מכתב?"
"כן"
"טוב שאמרת לי , אני אטפל בזה.זה משהו שהם עושים בנורמה, אל תיפגעי, אני בונה עליך לשנה הבאה."
אולי בכלל לא מגיע למשרד החינוך אחת כמוני.
מחר אני אדפיס את מכתב התשובה שלי למנהל המחוז. אולי גם אעלה אותו פה. אולי אעלה אותו רק פה, בלי לשלוח.
אתמול הוא אפילו לא הסתכל אלי.
כשנישקתי אותו הוא אמר לי שהוא עייף.ואחר כך הוא התפלא שאני לא חוזרת הביתה כשהמופע נגמר, אלא יוצאת לבלות.
"אין לנו כסף לשטויות האלה! גם בגדים, גם בזבוזים*, גם בית קפה?!" (*את מוציאה על עצמך כסף?! רבאק!!! בזבוזים = אני)
אפילו לא עניתי לו. הזמנתי אותו לבוא, לראות אותי, אף פעם הוא לא ראה אותי בעבודה, זה לא מעניין אותו.
עכשיו אני אעשה בתוך תוכי ברעל'ך, ואוכל את עצמי מבפנים.
הוא רוצה שנצא היום ליום הולדת של חבר שלו, לא נראה לי שאצטרף, לא בא לי "לחגוג" איתם. מחר יש לו פעילות גיבוש עם החברים שלו, כי זה לא בזבוזים. בזבוזים זו רק אני...
אני אלך עכשיו לעבודה.
ואני עצובה.
שיט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
