"סליחה, את באה לכאן הרבה?" שאל אותי הבחור וחייך.
"אהמ... כן, ככה זה כשעובדים פה", עניתי בטון חצי מתנצל וניגשתי לעמדת העבודה שלי.
ג'יזס, המשפטים שבחורים מוציאים מהפה דקה לפני השלילה. ככה זה כשאת קלדנית בבית משפט לענייני תעבורה ויש לך חיוך חמוד, אני מניחה.
זה לא הפריע לבחור לגשת עד אלי, להתנצל ולשאול אותי אם יש לי חבר.
כבר עמדתי לנפנף אותו, אבל הוא היה נראה חמוד כזה (וגם קצת אומלל) אז הודיתי בפניו שלא, אין לי חבר, כרגע.
"יופי", צהל הבחור, "כי יש לי מישהו להכיר לך" ואז הוא הפליג בתיאוריו על בחור חמוד, חבר שלו, (אה, לא אתה?) שממש, אבל ממש נראה לו שיתאים לי.
האמת, די קיוויתי שהחבר חמוד כמוהו, וגם הייתה לי חולשה כי המיזוג באולם ממש לא משהו וכנראה יש מחסור בחמצן, אז הקשבתי .
הוא ציין בחצי פה שאחת כמוני, יכולה להתאים לחבר הזה שלו, שאיבד את האמון במין הנשי אחרי שהחברה שלו זנחה אותו לטובת אישה אחרת. אאוץ'.
ואחרי שהוא הביא לי מהקפיטריה למטה אייס קפה, אפילו שירבטתי לו את המספר על איזה פתק ושילחתי אותו לדרכו.
באמת מזמן לא יצאתי, אני חושבת שזה קשור לעובדה שצימחתי ישבן נוסף, מאז שהכפילו לי את המשמרות, אבל למה חשיבה שלילית, למה?
אני בעצמי שונאת בליינד דייטים, אז מי הבטיח לי שהוא יתקשר?
קרועה מעייפות נזלתי הביתה, נכנסתי לשירותים והתפשטתי ושנייה לפני שנכנסתי למקלחת הנייד צילצל.
"אויש, אם זאת את עוד פעם אמא..." מלמלתי לעצמי בעודי הולכת בחוסר רצון לנייד.
מספר לא מזוהה? ! אמא, בחיי ירדת לדרגת שפל חדשה.
"הלו קרן?" שמעתי קול גברי מהעבר השני של הקו, יש!!! זאת לא אמא שלי , ואפילו טוב יותר, זה בחור!!! הקול המשיך לדבר " זה אביב, קיבלתי את הטלפון שלך מ..."
ישר זיהיתי מאיפה, אולי יהיה לי דייט? ,חייכתי.
"כן, אני יודעת... חיכיתי שתתקשר " שקרנית, אני כזו שקרנית, "שמעתי שאתה עובד בהיי טק..." אמרתי, מנסה לפתח שיחה.
"בואי נזרז תהליכים , "אמר הקול. יופי, כבר התחלתי לשעמם אותו? כמה בנאלית אני יכולה להיות?!
אוי קרן, תזרמי... תזרמי... לא מתאים לו בליינד דייט – לא כולם בנויים לזה.
" בואי נפגש, נדבר פנים לפנים" אה! זריז, איזה כייף! הוא לא זורק אותי לפני שהכרנו.ייאי!!! ריקוד קטן.
השמעי חביבה אך אדישה הוריתי לעצמי. "רעיון טוב, רעיון מצויין, איפה אתה רוצה?" שאלתי
"ארומה, תל אביב, מתחת לבניין של וואלה, את יודעת איפה זה.?" אמר הקול. מאיפה לי לדעת?! אני בכלל לא יוצאת מהבית לצד השני של העיר.
"יודעת, יודעת, מתי?" שקרנית! עכשיו תצטרכי לחפש מונית. סתומה.
"מתי נוח לך?" שאל הקול. חישוב מהיר העלה שאני צריכה גילוח וצחצוח ואולי גם קניית בגדים שיתאימו לדייט.
"מבחינתי עוד שעה וחצי" הוא ענה. שיט. הייתי צריכה לזרוק לו שעתיים. מה אני? אצנית מרתון?!
"יאללה... עוד שעה וחצי, אבל איך אני אזהה אותך?" יופי קרן, את נשמעת זורמת...
"ניפגש בכניסה ונתקשר אחד לשניה" יופי של רעיון. בעל תושיה וקול חמוד?דוז פואה עליך.
ניתוק.
מיהרתי להיכנס למקלחת, כמובן שאמא שלי התקשרה. "כן אמא..., אני לא יכולה..., לא אל תשלחי לי סיר עם ממולאים..., אמא אני בדיוק יוצאת..." .
מה אלבש? מה אלבש? אם היו בארץ "טריני וסוזנה" הן היו שורפות לי את הארון בטוח. מה אלבש? אוי הנה, שמלה. שמלה זה תמיד טוב. אני אוהבת שמלות.
הזמנתי מונית, סתומה שכמוני, וכל הדרך במונית חשבתי על הקול שדיבר אלי מהעבר השני של הקו.
אוף, אני מקווה שיש התאמה בין הקול לבנאדם. הכי מבעס זה לדמיין איזה מישהו חתיך שיתאים לקול ובסוף מגיע לך איזה 'קואלה ארסי משונן' שבטוח שבגלל שהוא עובד בהיי טק ועושה ים- כסף, את צריכה ליפול שדודה לרגליו - אחרי הכל, זה עבד אצל ביל גייטס.
אויש הגעתי, אני מקווה שלא הקדמתי יותר מדי, יש לי ההרגל המגונה הזה לחכות לאנשים , "לא טוב להראות נואשת" אני צריכה לקעקע את זה בין האצבעות.
איזה בחור גבוה עמד בכניסה והסתכל לצדדים. דווקא חמוד, אני אוהבת בחורים גבוהים.
"אלוהים, אם את שומעת אותי, אל תשלחי לו עכשיו את החברה שלו".
הוא מסתכל עלי. הוא רואה אותי. נשאל אותו? נפנה אליו? אולי בכל זאת אתקשר? טוב, הוא מחייך אלי, נחייך בחזרה, אולי הוא חושב שהלכתי לאיבוד? .
עמדתי מולו.
"אביב?"
"קרן." ענה הבחור החמוד והגבוה.
ישששש! אלוהים, נשבעת שאסנן פחות את השיחות מאמא בחודש הקרוב. טוב נו… השבוע"
חיוך של מבוכה. ואי, יש לו יופי של שפתיים.
"זה מה שחשבת? " הוא שאל.
אוי עיניים ירוקות!!! אני נמסה!!! קח אותי עכשיו!
"זה יותר טוב, ואתה?" שאלתי. תגיד שאני חמודה. בבקשה.
"מצויין" , יש!!! אלוהים, את גדולה.
"ניכנס?"
"יאללה".
אנחנו מתיישבים בפנים, הוא מבקש ממני לספר לו קצת על עצמי, ואני בשמחה משחררת קצת מידע על העבודה, מספרת על מה הייתי רוצה ללמוד (מידענות) ואיך אמא שלי תמיד טוענת שהראש שלי יותר מדי בין הספרים ופחות מדי בחוץ, בעולם האמיתי.
אני שואלת אותו על עצמו, אני אוהבת להקשיב לו בזמן שהוא מספר על עצמו ואני מסתכלת עליו, כמה הוא חמוד, יש לו אצבעות ממש ארוכות, מטופחות כאלה, אני אוהבת כפות ידיים, את המגע, המראה, החמימות שהן מעבירות.
אין לי מושג כמה זמן אנחנו יושבים שם ,זה גם לא מפריע לי. הוא מסתכל עלי ואני מרגישה איך הלחיים שלי בוערות, בטח אני מדברת יותר מדי, אני מנסה לחפור בתחתית הכוס עם כפית ולגרד ממנה שוקולד.
אני חושבת שעוד רגע היו מטאטאים אותנו החוצה, אז קפצתי מהכסא כדי לצאת החוצה.
אוי כמה אני רוצה לקחת אותך אלי הביתה עכשיו.
הוא מסתכל עלי, "אני אתקשר אליך", אמרתי והתרוממתי אליו כדי לנשק.
נשיקה מהוססת כזו, אבל נעימה, כמה השפתיים שלו רכות, טעימות.
אני אתקשר אליו מחר בהפסקה הראשונה, שיהיה לו זמן להתאושש.
רוצים לדעת עוד?
תראו את הצד שלו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
