מאמי יא מאמי ...

הלכתי היום בערב לסופר. היציאה הראשונה שלי מהבית מאתמול בערב, בהתקף ה'מרה השחורה', יצאתי לקנות חלב ולחם.

ובגלל שכל כך חם, לבשתי מכנסיים קצרים, דבר שאני נוהגת להמנע ממנו כמעט לחלוטין (חוץ מלבריכה ולמכשי שלי, שמבחינתה אני יכולה להגיע לבושה בשק תפוחי אדמה ועדיין אהיה היפה בנשים - מלבדה, כמובן.) אני נמנעת מזה כמעט כמו מללכת ולבקר אצל דוד שלי, סמי (ולא נרחיב עליו היום או בכלל) .

אני חושבת שאיפשהו ציינתי באחד מפוסטי "מדוע אני שונאת את עצמי" שאחד החלקים הגרועים אצלי בגוף הוא הרגלים.

מדובר בשני גזעים, חסרי כל חן, שמלבד ההולכה שלי ממקום למקום (וגם לא ביתר קורדינציה, שכן אני מרבה ליפול ולחטוף מכות יבשות) הן בעיקר... נו... מכוערות.

כמה מכוערות?!

כפות הרגליים שלי הן קצת כמו אלה של פיונה מ'שרק' פרק 2 .

רק בלי הגוון הירוק, מעוטרות בפספסים של כחולים טריים יותר או פחות.

הקרסוליים שלי עבים, ומתחברים הישר לכפות הרגליים, כאילו בהברגה.

והכי נוראיות הן הברכיים.

ניחנתי בברכיים של תינוק עב בשר, בן שנתיים. ברכיים כמו האיש של 'מישלין' .

והיום, בדרך לסופר, באורח פלא, הברכיים שלי, נראו לי פחות מכוערות מבדרך כלל.

בכלל, הרגליים שלי נראו לי אפילו רזות יותר.

חבר שלי היום, אמר לי שהוא לא מגדיר אותי כמלאה, בטח לא כשמנה. הוא קרא לי "רגילה" ואז הצטער שאין לו מינוח טוב יותר, אבל מבחינתי זו היתה המחמאה הכי גדולה שקיבלתי על המראה שלי זה זמן רב.

הסיבה האחת: משום שהוא לא משקר לי. בכלל, כפרעליו.

הסיבה השניה: כי הוא מצליח לחדור לי לראש, ולשנות סכמות שתקועות שם שנים, במילה פשוטה.

אז נכון, הברכיים שלי עדיין כעורות, שמנות וחסרות צורה, אבל פחות גרועות מאיך שנראו בעייני קודם לכן.

בלילה דיברתי עם מישהי, שהקשיבה לי - כמו מלאך.

נענתה לאתגר לדבר עם המפלצת בתוכי.

זו המנסה לקרוע אותי לגזרים.

היא הרגיעה אותה, בילבלה אותה בדרך טובה,

והכי חשוב היא גרמה לה לתת לי לישון קצת יותר מפויסת עם עצמי.

בבוקר קיבלתי מענה לגעגוע שלי, חיבוק מלטף ועוטף.

עורסלתי קלילות,

וכבר הרגשתי טוב יותר.

בכלל היום היתה תנועה ערה מבחינת טלפונים ויחס.

כל הסביבה נכנסה לכוננות ספיגה, טלפונים הציפו, הגיעו לבדוק ולשאול מה שלומי

כי נשמעתי לא משהו אתמול.

ל'תשומי' הקטנה שבי היה רגע בו היא הפסיקה לצרוח "אני!!! אני!!!"

ולי היה קצת שקט,

לו אני כמהה.

תודה, אינגלה.

דברים קצרים על מאמי :

אני נחמדה בצורה קיצונית, גם לאנשים שאין לי זין אליהם.עם כל הישירות שבי.  כדי שאהיה מאד לא נחמדה, צריך להרגיז אותי.

אני מאאאאד אוהבת לדבר, למעשה קצת קשה לסתום לי את הפה.

אני משתדלת מאד להקשיב, אבל חייבת לזרוק הערות ביניים.

אין מוסיקה שאני לא מסתדרת איתה כמעט.

אני לא מסוגלת לשמוע ג'אז, השובי-דובי הזה מביא לי עצבים.

אני מתקנת אנשים בדיבור. זכר - נקבה, שם המספר, יחיד- רבים, בג"ד כפ"ת בראש מילה. ניסיתי לשלוט בזה, לא הולך לי. נו... גננת.

יש לי חיבה מיוחדת לחתולים ג'ינג'ים.

אני אוהבת לצלם. זו אחת הסיבות שאין לי כמעט תמונות של עצמי. אני כבר רואה איך בעוד 20 שנה הילדים יאמרו לי "ואיפה היית את?"

אני חולת מים. אני מתקלחת על הבוקר ושוב בלילה - לפני  השינה.

אני אוהבת בריכה יותר מ- ים.כי אני לא רואה את הסוף של הים, זה מלחיץ אותי...

אני מתה על ריח הפה של הילדים שלי. כן...מתוק כזה.

יש לי אזרחות פולנית.

אני בכלל רומניה.

אני מפזרת את השיער שלי לפני המקלחת  ולפני סירוק. אחר כך הוא חוזר למצב אסוף. (אלא אם כן אני עושה פן. או תסרוקת)

בתחילת כל שנה בגן, ההורים בהלם מכך שיש לי ילדים. אחר כך הם בהלם מהעובדה שאני לא בת 22, או 25.

אני סחטנית מחמאות מקצועית, רק כדי שאוכל להכחיש הכל ולהצביע על כל הפאקים הגלויים שבי.

אני מפחדת להיות דומה למישהו מההורים שלי. לא כי הם גרועים, כי אני רוצה להיות אחרת.

אני מתחילה להדמות להורים שלי, ולפעמים בויכוחים אני שומעת אותם צועקים מתוך הגרון שלי.

ההורים שלי אוהבים את האיש יותר משאוהבים אותי. הם חושבים שהוא מציאה ענקית ושזכיתי בלוטו.

הם כמובן מכחישים את עניין ההעדפה הברורה והטבעית.

אני נאלצת להסכים, הוא שווה ברמות על.

לקצרים הקודמים