מאמי יא מאמי ...

יש לי עיני תכלת בהירות. בהירות מאד.

בימים בהם אני מחליטה ללבוש כחול או טורקיז, העיניים שלי מקבלות את הצבע הכהה של החולצה, ואנשים ברחוב מביטים לתוכי, בלי בושה, מהרהרים לתוך הנפש הבוהה מולם, עומדים מולי וממלמלים לעצמם.

'איזה יופי' או 'איזה עיניים' הם משפטים די נפוצים בהם אני נתקלת,אז אני מעדיפה ללבוש ורוד ולהרכיב משקפיים, ככה לא רואים דרכי.

האופטימטריסטית שלי, אתי, מעדיפה שארכיב משקפי שמש כל הזמן, כולל בחורף. הטענה שלה היא שהעיניים שלי כל כך בהירות, כמעט כמו של לבקן (דרגה אחת מעל)  ובלי משקפי שמש אני מזיקה לבריאותן. הבעיה היא שהרכבת עדשות מבחינתי היא סבל, מהר מאד העיניים שלי הופכות למגורות ועצבניות, גורמות לי לשפשף אותן ולעצום אותן לעיתים תכופות ובכלל זה דבר לא נוח, עדשות.

כשקניתי את העדשות הזמינו לי מידה מיוחדת, אתי אמרה שהעיניים שלי גדולות מהרגיל, כמו של איור מנגה יפני, העדשות הרגילות היו עפות לי מהעיניים בכל פעם שהייתי ממצמצת, והיא החליטה לחסוך ממני את הבלאגן בחיפושים אחריהן אחרי כל מצמוץ.

כשאני בוכה, העיניים שלי סגולות - ורודות, נראות כמו שתי בריכות קטנות - גדולות.

אני נוטה לדמוע יחסית בקלות; אם קיבלתי הערה, משהו בחדשות שנגע בי , שיחה נוקבת,התרגשות (גם לטובה) מהר מאד הברזים נפתחים וזולגות להן הדמעות מעצמן.

העיניים שלי לא יודעות לשקר, הן מעבירות את מצב הרוח שלי גם כשאני מנסה לשדר עיניינים כרגיל, לא צריך להכיר אותי כדי לדעת שאני חולמת, כואבת או מאושרת, שתיהן מגלות לצופה מהצד מה מתחולל בתוכי ובאילו עוצמות.

הקיץ החלטתי להעניק לעצמי מתנה מיוחד, להסיר את משקפי הראיה שלי, ניתוח לייזר לקראת גיל 30.

לקבל את הנפש שלי לעצמי בחזרה, משקפי שמש בלי סבל מטורף.

ומחר, אלך כדי שירחיבו לי את האישונים ויסתכלו לבפנים, לתוכי - אל תוך המראות הגדולות האלה ויאמרו לי האם אוכל לעבור את הניתוח (עיניים גדולות וכאלה), וכמה יעלה התענוג.

כשאמרתי לאיש שאני נוסעת לבדיקת התאמה הוא שאל "מאיפה הכסף" ו"מי יהיה עם הילדים"

כשאמרתי למכשי היא אמרה "בהצלחה!"

כשסיפרתי לאבא הוא שאל אותי "איפה?"

כששיתפתי חבר הוא שאל אותי "את בטוחה? שיהיה לך בהצלחה"

אני רק רוצה להתאים.

פעם אחת בחיי להיכנס ולהתאים למשהו.

אני לוקחת מאד ברצינות את המילים "אני אוהב/ת אותך".

לא לומר לי את זה סתם.

לידיעה.