מאמי יא מאמי ...

התעוררתי בשש בבוקר,היום יש  לאיש יומולדת.

חשבתי כמה נחמד יהיה להתקשר ולאחל לו מזל טוב בקול המיטה שלי כשאני עוד אפופה שינה.

הרמתי את הראש מהכר וראיתי את הנייד מרצד מולי, שלחתי את היד ובדקתי שיחות אחרונות.

השם של האיש הופיע אחרון.

חייגתי והמתנתי על הקו, תוך כדי הטלפון בבית החל מצלצל. בעצבים עניתי (הורים ב 6 בבוקר?! כאילו, זה השיא!)  ובינתיים ניתקתי את הנייד.

כמה קריאות "הלו" ואין תגובה מהצד השני.

מי זה יכול להיות בשעה כזו? הרהרתי לעצמי.טוב... כבר אין לי זמן לעצמי אני חייבת להזדרז, הערתי את הילדים, אירגנתי תיקים וביציאה מהדלת אמרתי לעצמי "ננסה שוב להתקשר לאיש, נשיר לו "היומיומולדת"", אני עומדת בדלת, מצלצלת מהנייד ושוב...צלצול טלפון בבית.

אכן, סילי מי, צלצלתי לאיש - אבל לטלפון בבית ולא לנייד.

כל הכבוד מאמי.

יא שכל.

פיסית אני מותשת.

מישיבה לישיבה, עוד פגישה, התארגנות בגן, עבודה בצהרון.

הקניית הרגלים, איבחונים, בדיקות, עדכונים אישיים, שיחת פסיכולוגית, שיחות עם הורים, גישושים, הכנות - הכנות - הכנות.

דחוס משהו.

היום הצלחתי לאכול תפוח.(גם הצלחתי לשמור אותו בבטן.) שתיתי נס קפה קר (כי עד שהגעתי אליו הוא כבר הצטנן) כפול שתיים, כמה ישיבות משעממות.

מצד שני קיבלתי שני חיבוקים מילדים שונים, וילד אחד אמר לי "אני אוהב אותך", אחר אמר לי  "את יפה", אחת הילדות אמרה לי "נעים לי איתך בגן" ולפני שהלכתי לישיבה האחרונה אחד הילדים חיבק לי את הרגליים וגרף את הדמעות שלו על הברכיים שלי- "אל תלכי, תשארי עוד קצת".

וכשבאתי לאסוף את התות מהגן שלה היא שאלה אותי "למה עכשיו באת? רציתי עוד קצת".

והלב שלי התקמט.