מאמי יא מאמי ...

יש לי בעיה.

בגן.

עם כל הבעיות הפדגוגיות/דידקטיות/פסיכולוגיות שיש לי, יש לי סיפור נוסף שמפריע לי לתפקד, ועד שלא אפתור אותו לא אוכל להמשיך להיות אני.

כי אני כועסת

פגועה

וכואבת

ועכשיו אני צריכה להיות גם מקצועית.

ולא מתחשק לי להיות מקצועית אבל אני חייבת.

ומחר אנסה לפתור את הבעיה הזו, לשים אותה מאחורי ולקחת אויר לפני הצלילה העמוקה במימי הגן שלי ותחילת העבודה האמיתית.

כי אני מתאהבת בילדים ואני לא יכולה שמשהו יפריע לי לגלות אותם במלוא הדרם.

פשוט לא.

רוז הקטנה

אני מצטערת.

הלוואי והיית נולדת למישהו אחר.

להם לא מגיע כלום.

גם לא לחיות.

הלילה אחלום על כל סוגי המיתה האכזריים  אותם אני מאחלת להם, כי לא נראה שמותך מטריד אותם, אפילו לא קצת.

אנשים כמו רוני רון מעוררים בי את יצר הסאדיזם שבי שחבוי בד"כ מאד טוב.

הייתי רוצה להיות סגורה איתו בזירת איגרוף.

סיבה נוספת לשנוא אותו (כאילו שחסרות סיבות) היא ההרס של סיפור הילדים "מעשה בחמישה בלונים". 

המנוול. 

אני מרגישה קצת רמאית.

בדרך לעבודה אני מתבוננת בכולן, כל כך נורמאליות ושפויות

אני יודעת שאני לא כמותן,

שאני לא כזאת.

יש בי חיה,

אני מופרעת על אמת.

ובין כל המופרעות הזאת יש אי קטן של שפיות ורוגע,

ואותו אני מציגה לסובבים אותי.

בשעות היום אני כל כך עסוקה שאני כלל לא מרגישה בשגעון שבתוכי (רק לפעמים - כי זה יצר בלתי נשלט)

לקראת ערב, עם העייפות

היא מתחילה לנוע בי באי שקט, החיה,

אני מתקלחת איתה ונותנת לה משהו קטן לאכול

איזו מחשבה רעה

איזה רצון לעשות משהו גס

או סוטה

רק שתהיה קצת

שקטה.

ואז,

אם אני ממש מוצלחת,

היא נרגעת.

בסוף היא תאכל אותי.