מאמי יא מאמי ...

זה נורא למות מבפנים מבלי לדעת למה.

ובמיוחד כשרוצים לעזור ולעודד אותי ואי אפשר כי לא יודעים מה יש לי.

בזמנים בהם אני מתה, וזה נדיר אך קיים אצלי, אני בעצמי לא יודעת מה אני צריכה.

אמש זה קרה שוב.

מרוקנת מאנרגיה כמו קופסת שימורים ריקה, מצאתי את עצמי שוכבת ודומעת בחינניות במיטה.

הדמעות נספגות בכרית הכחולה שלי, אני מתקשרת לאיש הוא עוד בעבודה, הוא עייף. הילדים סביבי רוצים מעט יחס, ואני מכינה להם אוכל "על אוטומט", חותכת ירקות ומכניסה מאפה לתנור, שיהיה חם.

הקפה המיותם שלי מהבוקר עומד על השיש, אני מחליטה לחמם אותו במיקרו.

אני רוצה למות.

אני מביטה בסכו"ם הנוצץ והילד נכרך לי סביב הברך.

אני מסדרת את הכלים בארון ומרימה את הילד, הנה ערוץ הופ מגיע לעזרה, אמא לא במצב לדיבורים.

הם יושבים מול הטלויזיה  עיניהם הגדולות, הנבונות, נעוצות במסך והפה שלהם לועס בעדינות את הירקות החיים שהאמא המתה שלהם חתכה.

כמה הם יפים.

אני שולפת את ספל הנס מהמיקרו, אולי הבקטריות יהרגו אותי? לוקחת סיגריה ויושבת בחוץ - השכנה מלמטה מנפנפת לי ושואלת לשלומי. אני מהנהנת לה ומעלה חיוך מלא גומות "הכל בסדר, אילנה, חג שמח!" , אני יושבת בתחתוני הבוקסר שלי ובגופיה לבנה בחוץ. רוח סתיו מלטפת אותי.

סתיו זו עונה לא מוערכת מספיק.

אני אוהבת סתיו וחורף.

למה את מתה מאמי? אני מקשה על עצמי בשאלה.

אני לא יודעת, אני עונה לעצמי, הילדים שלי בריאים, אני והאיש בתקופה טובה, יש לי משפחה שאוהבת אותי, חברה טובה שדואגת לי... איזו סיבה יש לי למות עכשיו?

טוב, ומה אני צריכה עכשיו? אני חוזרת פנימה ומתכרבלת במיטה, הריח של האיש עוטף את כולי ואני עוצמת עיניים, מעלה חיוך גס וחושבת מחשבות מטורפות, אני לא יכולה עכשיו מה שאני רוצה. עכשיו אני אפופת ריח.

אני כבר לא כל כך מתה. רק קצת עגמומית.

כשאני מתה

אני רק רוצה חיבוק.

חיבוק אוהב אם אפשר.

אז נכנסתי בלילה למיטה החמימה, והרוח נשב בחוץ והסיע את כסאות הגינה מצד לצד ואמרתי לאיש "אני אוהבת אותך", והוא חיבק אותי ונשק ואמר "אני אוהב אותך" והרגשתי איך המוות עוזב אותי ומפנה מקום למשהו אחר.