רציתי לכתוב פוסט סליחות.
כזה שבתוכו אני מקיאה את עצמי על הדף, נותנת לכל הפיכסה שבי לצוף על פני הוירטואליה, משחררת את כל הכאב שבפנים על פני הדף ומנקה את עצמי מכל הדברים שאני נאלצת לסחוב בפנים הישר לחוץ - לחלל.
וגיליתי שאני לא מסוגלת.
לא מסוגלת באמת לשחרר את הכל.
כל הדברים עליהם אני באמת צריכה לבקש סליחה ישארו קבורים עמוק בפנים,
במדף לצד הזכרונות הרעים ולצד הדברים שהייתי רוצה לשכוח שעשיתי מאז שהייתי קטנה ועד היום.
סליחה על הדברים שחשבתי
סליחה על הדברים שעשיתי - במודע ולא במודע .
מעולם לא תכננתי לפגוע במישהו
אף פעם לא רציתי לפגוע במישהו
לפעמים אני חושבת שבחיפוש שלי אחר המימוש של עצמי
בחיפוש אחר האושר שלי
פגעתי באחרים.
המכשי ואני עכשיו במרפסת
חושבות על עוף בקולה, תפוחי אדמה ברוזמרין וטימין ודגים עם רוטב עגבניו, פלפלים ופול ירוק.
שיכורות קמעה, אך למראית עין מרוצות עד מאד.
היא ואני מדברות בשפה של הדחות, מרימות כוס יין (לחיי חיים בריאים יותר) והיא מבכה את העובדה שמחר הצום.
היא שואלת את עצמה האם היא צריכה לבקש את הסליחה של חמותה,
אני שואלת את עצמי האם יש מישהו שקשור אלי בדרך זו או אחרת שאני לא צריכה לבקש ממנו סליחה.
סליחה בפני הקוראים הוירטואלים שלי שהפכתי לפרווה - חלבי עד מאד
סליחה בפני האיש על הפגיעה האנושה בו לאורך שנות הזוגיות שלנו
סליחה בפני המשפחה שלי על הפשטות בה אני תופשת את החיבור האינסופי בינינו והקשר המעולה כאילו וכך אמורים דברים להיות, כאילו ולא יכלו להיות אחרת.
סליחה בפני אחותי שאני לא מציעה לה דרך מילוט מחיי המשפחה האומללים שלה
סליחה בפני אחותי השניה על הקנאה הגדולה בה אני מביטה בה כשאני רואה את בטנה התופחת ובתוכה תינוק חדש
סליחה בפני ילדי האהובים שאני לא משקיעה בהם כמו שהייתי רוצה משום שאני עייפה לפעמים מרוב עבודה לא מתגמלת (כלכלית)
סליחה בפני החברה הטובה שלי שאני לא זמינה לשיחות הנפש שהייתי רוצה לערוך איתה בכל זמן ועת
סליחה בפני ילדי הגן הסובלים לעיתים מצבי הרוח של הגננת המצ'וגעת שלהם
סליחה בפני חברי הוירטואלים שמסיבות אלו ואחרות אני לא משוחחת איתם גם כשהם צריכים אותי
סליחה מאמא שלי, הרומניה הנצחית, שסובלת לעיתים התעלמות וכעסים שלי
סליחה מאבא שלי שאני לא מסוגלת לנהל איתו שיחה של אמת בלי להתעצבן למרות שזו רק אני והוא תמיד הוא.
סליחה לכל מי שנטעתי בו תקוות שוא שאני יכולה להיות משהו מוצלח ומובטח ובסוף נותרתי רק אני, בלי גדולות ונצורות.
סליחה מאחרים ששכחתי אותם אבל בטוח אני חייבת להם אחת.
סליחה
באמת .
מקווה שהצום הזה יצליח לכפר על משהו
למרות שאני בטוחה שלא
כי גם כך אני לא אוכלת כלום מפסח של שנה שעברה ועדיין דברים רעים קורים.
אז נרים כוס יין.
החמישית במספר
ונקווה שבשנה הבאה יהיו לנו חיים בריאים ואמיתיים יותר
נצ'יקות
מאמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
