מאמי יא מאמי ...

אף פעם לא אהבתי אותו. גם לא כשהוא היה מלך הרייטינג. תמיד הוא היה נראה לי זחוח, מלא בעצמו ומרוצה מדי מהגועל שהוא דואג להפיץ סביבו.

האם אני מצטערת על כך שהוא מת?

הוא לא היה חסר לי בטלוויזיה כשהופיע בה וגם כשלא, הוא לא יהיה חסר בה גם היום, כיוצר או כבדרן.

הילדים שלו  הם היחידים שאני מצטערת בשבילם. זה נורא לאבד אב. במיוחד בצורה האנוכית בה הוא בחר לסיים אותם.

ההתעסקות בו כעת מפריעה לי, זה מופרז יחסית למה שמסתובב בכותרת המשנית היום. הגבר שרצח וביתר את חברתו לחיים ואת בתהּ בשל חוב כספי - זה נראה לי כמו כותרת ראשית ראויה יותר.

מוטב היה לו היינו מאפשרים לו למות בכותרת קטנה כמו שאר ההתאבדויות בעיתון. לא מגיע לו יותר.

אני שונאת את התוספות החדשות לעבודה שלי, הן מרגישות לי מיותרות ומטומטמות.

אחרי התבוננות מעמיקה ב"אופק חדש" -  בו אמורים לשלם לי יותר וכל העבודה שעשיתי בבית אמורה להיות מתוגמלת, הוא התגלה בעצם כפיקציה מעמיסה. לא רק שהאריכו לי את שעות העבודה בבית הספר, האריכו לי את השעות בבית. עכשיו אהיה עסוקה בזה מהרגע בו אני קמה ועד שאלך לישון ויתגמלו אותי בעוד כ 1,000 ש"ח. אם מישהו חושב שזה שווה את זה, שיקום.

לא רק שהוסיפו לי שעות על גבי שעות של מיפויים ותוכניות לימוד משניות לתלמידים שאינם שלי בלמידה הפרטנית, אני עדיין לא רואה כיצד זה מוסיף לילדים וכיצד זה יוסיף למורים. כרגע, זה רק מצטלם נהדר.

התוכנית הזו לא מועילה לאף אחד, היא ריקה ונצלנית.

אני מקווה לחזור בהקדם להיות גננת ולעבור לגנים העצמאיים - שם אהיה מחוץ לתוכנית.

 עדיין אין לי מה ללבוש, הנעלים שקניתי אתמול לוחצות עלי נורא ואין מצב שאוכל להחליף אותן.

החולצה היפה שלי כבר נקרעה באיזור הרוכסן.

השדיים ממאנים להתאים עצמם למצופה מהם על אף החזיה.

אני בעצם סוג של קציצה - קציץ בשר שכמוני.

מתבוננת בעצמי, בראי, לא מרוצה.

הזיקנה נופלת עלי, ואני עוד לא מוכנה.

התמונות שקיבלתי אתמול היו סוג של מראה לא מחמיאה כלל.

והיום התבוננתי על המשקל והוא התבונן עלי ונשברתי.

לא עליתי להישקל כי אני מפחדת מהתוצאה. האם אהיה מעל 65 או מתחת? האם אאלץ להתחיל להתעמל? ואם כן, מתי?

אחת האמהות שהכרתי בגינה אמרה שרזיתי הרבה, אבל בלי ספורט, ורואים את זה על הפנים שלי.

היא אמרה שחבל שארד ככה. שכדאי שאתחיל להתעמל.

אני חושבת שהיא קצת מקנאה כי הגבות שלה נראות כמו מסרגות של כיפה והן לא יפות כמו שלי, אבל אולי היא צודקת. בינתיים אקח את הילדים לגינה אחרת.

אני צריכה לנוח. ואין לי כח לאנשים טיפשים.

גם לא לעצמי.

"עבדים היינו" -אני שומעת את הילדים מזמרים להנאתם בגן, ואני "מגחגכת" לעצמי בעודי רכונה מעל לאסלה הארורה עם מברשת הניקוי והסקוץ', אפופה ריחות שירותים. היינו בטח היינו.

 "אמא, היית פעם קטנה, נכון?"

"כן הייתי"

"אמא, נראית כמוני?"

"לא. את הרבה יותר יפה ממני"

"מה פתאום. את הכי יפה"

"את צריכה לגדול כדי לראות מה שאני רואה".

"אמא,  כשהיית קטנה, סבתא היתה אמא שלך?"

"כן, בדיוק כמו שעכשיו. היא רק לא היתה הסבתא שלך כי עוד לא היית."

"וגם אותך סבתא היתה מכריחה לסדר?"

"סבתא הכריחה. אני לא מכריחה...אני לא מכריחה אותך לסדר. להכניס את כל הבובות שלך לתיק כדי שיהיה לך מקום במיטה זה לא להכריח אותך לסדר.גם לאסוף את הפאזל לקופסא רגע אחרי שסיימת לשחק בו זה לא להכריח אותך לסדר. לנקות במטבח את הצירים של הארונות ובמסילות - זה יהיה להכריח אותך לסדר."

"אמא, אני חושבת שאת מדברת הרבה."

"אני חושבת שאת שואלת הרבה"

 "אמא, אני הולכת לסדר."

לפעמים הגעגועים תופסים בי כל כך חזק,

הצלעות שלי משמיעות קולות פצפוץ דקים

ואני מרגישה שהריאות מתרוקנות מאויר

הצלעות לוחצות פנימה 

וכולי מתכווצת

כמעט וקורסת לתוך עצמי

זה כואב

ואז אני נזכרתי

זה בסדר

כשיהיה זמן

אני מצליחה להרגע

ריחות זה דבר מרגיע,עכשיו מגיע פסח - ואני אמנם מודאגת מדמותי העגלגלה - זו ששבה לפקוד את המראה,אבל מתגעגעת לאותם הריחות ולטעמים הנלווים.

מכל חלון אני רואה את נשות ישראל יוצאות מדעתן בעודן עושות סנפלינג מחוץ לחלונות כדי לנקות את קמצוצי האבק/חמץ מהפעם האחרונה שהן אכלו מחוץ לחלון הבית.מעניין אם בביקורו בבתינו, אליהו הנביא בודק אצלנו גם אבק או איך עשינו חלונות השנה.

השנה אני עוד לא התחלתי לנקות. בדרך כלל אני נכנסת לאטרף ניקיונות כבר בפורים - השנה זה לא קורה גם שבוע לפני החג. אגב, אם תגיע סופת חול,  זה רק בגלל שנשברתי והחלטתי לעשות תריסים. אי אפשר להאשים אותי, אני על סף מעבר דירה, החוזה של הדירה החדשה טוען שאני עתידה לעבור דירה בסוף חודש אפריל, המצב בשטח אומר שאם אכנס לדירה ביוני-יולי יהיה לי מזל. מי יש לו כח לשפשף את הבית של מישהו אחר?

אז עד מתי אהיה בפרטי הזה?

לא יודעת. כמה שצריך. לנצח אם זה יקנה לי שקט.

שקט זה עניין יחסי.

חשבתי שלא אראה את היום.

בגן שלי יש כמה ילדות שסובלות מהזנחה. כל אחת בתחום אחר, אני כל כך מעורבת בעניינים האלה, לפעמים תופסים אותי אנשים מהצוות ומזכירים לי שאני לא עובדת סוציאלית, שאני לא האמא ושאני מלווה אותן רק שנה אחת. ועדיין קשה לי. קשה לי לדעת שאני עד כדי כך מוגבלת.

שיש אנשים שאני לא מצליחה לחדור אליהם ללב.

קשה לי.

תמיד חשבתי שאני יותר מיוחדת. משהו בגומות או בחיוך ששובה - והנה זה מתפוצץ לי בפרצוף. לא הכל אני יכולה.

עליתי ארבעה קילו.

אני מתעלמת מהמראה בבוקר, מצחצחת שיניים במסדרון, מתלבשת במטבח או בסלון או בפינת המיטה בחדר השינה - איפה שהמראה לא תופסת אותי.

אני לא רוצה לראות את עצמי. גם עלי הגומות שלי לא עובדות כנראה.

האיש - כפרעליו, לא שם לב לשינוי בכלל. מבחינתו אני עדיין מאמי, וקילו או עשרה נוספים ממש לא עושים עליו רושם.

ועדיין קשה לי לראות את עצמי.

מה נהיה ממני? מה יהיה עם העיסוק הסמי -אובססיבי שלי במראה החיצוני שלי?

אני חושבת שגיליתי גם קמט הבעה ליד הגבה הימנית, אבל כאמור... קשה לראות דברים כשלא מסתכלים בראי.

אחרי הדברים המכוערים שאמא שלי אמרה לי לא הצלחתי לחזור ולדבר איתה.

היא באה לדבר אלי

הגיעה אלי הביתה, עם הסירים והברזלית, התחילה לנקות ואז ניגשה וחיבקה אותי.

סליחה היא לא אמרה

גם אני לא אמרתי שאני סולחת

עכשיו אני רק צריכה להמשיך מכאן ולראות לאן זה ידרדר.

דרי יושבת אצלי בסלון ותופחת על בטנה התופחת - זו של החודש השישי. האחות השניה, זו שבחודש התשיעי מתקשרת שאבוא לעשות שעווה. אני מוותרת, יש אצלי אנשים -אולי אחר כך.

דרי מתעניינת " נו? מה היא רוצה?"

"שעווה"

"אויש גם אני צריכה"

"את רוצה לעלות לעשות?"

"לא, לא בא לי עכשיו"

"למה, את במחזור?"

"איזה מחזור אני יכולה להיות עכשיו, יא מפגרת? (הצבעה רבת משמעות על הבטן)"

"סליחה. חוסר אספקת חמצן למוח"