מאמי יא מאמי ...

דוחסים בי אנטיביוטיקה. איזו דלקת עלומה גורמת לי להיות חולה כל הזמן, עד שזה הפך למצב הרגיל ורגעי הבריאות המלאה כבר נשתכחו מזכרוני.

בימים אלה אני נעה בין "את נראית קצת חיוורת" ל "היום את נראית פחות גרוע" באמת תודה. כוסאמק.

האיש ואני צללנו שוב למעמקי האח הגדול. הבהייה במסך, הופכת לבלתי נסבלת כשהקציצה ההיא , תערובת בין נגואה בסיוני לשְרֶק מרצדת עליה. "אם הייתי אני שם בבית , היא היתה כבר מתה. על כל הדרמה שלה".

האיש שלי צוחק, אצבעות הרגליים שלו קרות כקרח כשהוא מצמיד אותם לפנים הירכיים שלי תוך כרבול ארוך בשמיכה, "אני חושב שהיו לוקחים אותך לאח הגדול. אפילו המכשי אמרה שיש לך בור גדול מאד". אני מחייכת, "אני כבר רואה איך היית מתעלף עלי. מסתכל על המסך בכל רגע נתון, בוחן את האינטראקציה שלי עם כל אחד מהדיירים. אומר לעצמך 'בבית היא לא עושה ככה' ומקנא בהם, על זה שאני מחייכת או אומרת להם שלום. " הוא מגחך לעצמו והגב שלי מרגיש אותו צוחק.

כפות הידיים שלו מלטפות לי את הבטן מתחת לחולצה.

"אני חושבת שכדאי שאתה תכנס לאח הגדול, גם ככה אתה לא עושה בבית כלום כשהתוכנית משודרת", אני אומרת לו והוא נוגס לי בעורף.

ברקע גואל ומעיין משוחחים בינהם. עולה בי תחושה עזה של בחילה ואני קמה לסגור את הטלויזיה.

אולי אני אלך, בעונה הבאה של האח הגדול.

כמה סודות כבר יש לי להסתיר? הרי פה נחשפתי ברמות סטריפטיז- על , רמות שלא היו משדרים בטלויזיה.

בעצם...לא באמת נראה לי.

בחסות האלמונימיות הכל יותר נוח.

גם סטריפטיז.

קריאת "הומייה!" ומוסיקה אקזוטית בבקשה.

אחרי שעתיים שינה בקצה המיטה, אוחזת רק בקושי בפוך ומנסה להתמודד עם אצבעות רגליו של הילד התחובות בתוך הנחיר הימני שלי התעוררתי לצלילי השעון המעורר מתוך הנייד. הכלבה מיללת מעבר לזגוגית החלון הסגורה.( כן, היא ישנה בחוץ,עוכרת ישראל. מי יתן ותודח בימינו במהרה). הניסיונות שלי לחזור ולגנוב עוד 3 דקות שינה עלו בתוהו.

בראשי שמעתי את קולו של האיש (בתפקיד גיאזוארץ) מתאר את המשימה הראשונה להישרדות על פני האי, עלי להביא את הילדים עד השעה 08:00 לגן ולבית הספר, כאשר הם לבושים, לאחר ארוחת בוקר, מסורקים, ממורקים ומצוחצחים באופן עקרוני.

בזריזות של חמוס ניערתי את הילדה מהמיטה, ופניתי להכין לילדים ארוחת בוקר. עכשיו אני שומעת את כל המלעיזות, "למה לא הכנת להם בערב?" והתשובה: כי זה לא טעים.  בקיצור, אני ממשיכה בצווחות ה"פוצ'קו קום!!!" "בוקר טואוווב"  תוך הכנת הכריכים וחיתוך התפוח היישר לקופסאות האוכל שלהם. התות מגיעה אלי ואני מתלבשת ומסרקת אותה במקביל.

אחר כך אני מתפנה להרים את הפצפוץ מהמיטה שלי (הוא עוד ישן בשפגאט, החצוף!) אני מעמידה אותו על רגליו ומרטיבה לו את הפנים. ניסיונות המרד מדוכאים בהקדם ואני מעודדת אותו "היום יש לך חוג קפוארה אחרי הגן, בוא נגיע לשם מהר!" הילד ממהר להתלבש ואני משלימה את ההופעה שלי בקליפס בשיער. כן, בימים החופשיים, אף אחד לא יראה אותי יוצאת מהאוטו. חוץ מהשומר בגן של הפצפוץ.

בשעה שבע וחצי אני מצעידה את הילדים במהירות לרכב.

המכשול השלישי הוא העובדה שדלת אחת ברכב לא נפתחת (בינינו, למי יש זמן לתקן את זה!?) אז הילדים נכנסים לרכב בטור עורפי. נו טוב, יש לי רק שניים, מה אני מתלוננת? הם מתיישבים ובשבע שלושים ושתיים דקות אנחנו יוצאים מהחניה כדי להתקע אחרי 3 למדים ברציפות.

אנשים לא מבינים שבשבע וחצי בבוקר כל ההורים של מודיעין מורידים את ילדיהם בגנים? מה אתם עושים לי טסט בשעה הזו של הבוקר?

אחרי 5 צפירות, ניסיונות עקיפה מימין ומשמאל  וחיתוך זריז של הנתיב אני מצליחה להשתחל לנתיב המתאים לי, רק כדי להתקע אחרי רכב שחנה בנתיב נסיעה.

יו מאסט בי קידינג מי!! שוב אני משתלבת, מנסה להגיע לנתיב הימני, הפתוח (הרגל ישראלי ידוע - "לעמוד בשמאלי ויהי מה"  עוזר מאד בשעות העומס) ואז אני מתקדמת ושועטת לעבר בית הספר.

הילדה משתחלת מחוץ לרכב, מתנשקת ונעלמת. חצי נקודה למאמי. יאיי!

בדרך לגן של הילד יש עוד 4 צמתים ובהן גני ילדים. אני חונה בימין ומקבלת צפירת נזיפה מהנהג שרצה לחנות נגד כיוון התנועה - כוסאומו, כי אני חכמה וצדיקה יותר.

הילד שורך רגליים בדרך לגן. בכניסה הוא אוחז ברגלי ומאט אותי.

"הווו אני משיגה אותך!!!" אני גורסת בטון מתגרה. הילד מרפה מהרגל ומתחיל לרוץ לכיוון הגן, "אני מנסייח!" הוא טוען (אני מנצח), ונבלע בתוך הגן. אני מניחה את האוכל שלו במקום ופונה ללכת. הגננת מנסה לעכב אותי שוב, רבאק, קאנט יו סי שיש לי קליפס בשיער וומן?! אני ביום חופשי. תני לילד להרביץ למי שמתחשק לו, נכין קרן לנפגעים. זכיתי בחסינות ויש לי עוד שלושה ימים על האי.

אני ממהרת לשוב לבית ולנסות להשלים שעות שינה.

גיח.

רשימת מטלות מונחת על השולחן. אני והTDLים שלי.

אני פונה לשורה הראשונה, חושבת מה עבר לי בראש כשכתבתי אותה  ואז מוחקת אותה.

גם שורות שתיים ושלוש נראות לי מיותרות.

הררי הכביסה קוראים לי ואני מכינה את ערימות הכביסה לפי צבעים על כל חדר האמבטיה של הילדים. זה נראה כמו חומר לשבע מכונות כביסה. עשו לי טובה, בגדים נקיים זה אובר רייטד. המורה המקבילה מתקשרת אלי אס או אס ואני נפרדת בשמחה מהכביסה ומגיעה לבית הספר לעשות הכנות אחרונות לקראת מסיבה הולכת וקרבה. אחרי שעתיים סיימתי להכין תפקידים לילדים, להרים תפאורה ולהכין נפנפים לידיים. כי עוד לא נס ליחם.

אני פונה ללכת ונזכרת שאני עובדת עוד 4 שעות (מנוחה איז פור דה וויק ואלה שעובדים בהיי טק) אז אני חוזרת לאמבט שנראה כמו כתם צבעוני ענק ומתחילה בהפעלת מכונות כביסה.

הכלבה בוהה בי דרך החלון, ומנסה בעדינות לגרד את הזגוגית. אני חושפת כלפיה שיניים - מבחינתי היא המודחת הבאה. אני לא בנויה לבעלי חיים שטרם חונכו.

כדי למלא את מקום ראיונות ה"איך חשתי בדיוק כשקשרו אותי לטל אנגלנדר" אני מרימה טלפון לאיש ומדווחת לו על הדרך בה בוצעו משימות הבוקר, הוא שמח ומוסר לי עוד כמה משימות עד שאלך לעבודה.

זחוחה כהדס אני פונה לביצוע המשימות החדשות - הידד יש לי יום חופשי עוד שעתיים שלוש, אני רושמת אותן ומהנהנת לעצמי. כן, אין לי חיים. עכשיו לטפל במטבח הארור.

 אחרי כמה פעמים בהם שוחחתי עם המשיבון, יצאתי לעבודה. נכשלתי במשימה.

אך לא יצאתי מובסת. לא. לפני שיצאתי הבטתי במראה ואמרתי לעצמי "את מאמי, את השורדת האחרונה".

קריאת "הומייה" וסגירה.

.

אף פעם לא אהבתי אותו. גם לא כשהוא היה מלך הרייטינג. תמיד הוא היה נראה לי זחוח, מלא בעצמו ומרוצה מדי מהגועל שהוא דואג להפיץ סביבו.

האם אני מצטערת על כך שהוא מת?

הוא לא היה חסר לי בטלוויזיה כשהופיע בה וגם כשלא, הוא לא יהיה חסר בה גם היום, כיוצר או כבדרן.

הילדים שלו  הם היחידים שאני מצטערת בשבילם. זה נורא לאבד אב. במיוחד בצורה האנוכית בה הוא בחר לסיים אותם.

ההתעסקות בו כעת מפריעה לי, זה מופרז יחסית למה שמסתובב בכותרת המשנית היום. הגבר שרצח וביתר את חברתו לחיים ואת בתהּ בשל חוב כספי - זה נראה לי כמו כותרת ראשית ראויה יותר.

מוטב היה לו היינו מאפשרים לו למות בכותרת קטנה כמו שאר ההתאבדויות בעיתון. לא מגיע לו יותר.

אני שונאת את התוספות החדשות לעבודה שלי, הן מרגישות לי מיותרות ומטומטמות.

אחרי התבוננות מעמיקה ב"אופק חדש" -  בו אמורים לשלם לי יותר וכל העבודה שעשיתי בבית אמורה להיות מתוגמלת, הוא התגלה בעצם כפיקציה מעמיסה. לא רק שהאריכו לי את שעות העבודה בבית הספר, האריכו לי את השעות בבית. עכשיו אהיה עסוקה בזה מהרגע בו אני קמה ועד שאלך לישון ויתגמלו אותי בעוד כ 1,000 ש"ח. אם מישהו חושב שזה שווה את זה, שיקום.

לא רק שהוסיפו לי שעות על גבי שעות של מיפויים ותוכניות לימוד משניות לתלמידים שאינם שלי בלמידה הפרטנית, אני עדיין לא רואה כיצד זה מוסיף לילדים וכיצד זה יוסיף למורים. כרגע, זה רק מצטלם נהדר.

התוכנית הזו לא מועילה לאף אחד, היא ריקה ונצלנית.

אני מקווה לחזור בהקדם להיות גננת ולעבור לגנים העצמאיים - שם אהיה מחוץ לתוכנית.

 עדיין אין לי מה ללבוש, הנעלים שקניתי אתמול לוחצות עלי נורא ואין מצב שאוכל להחליף אותן.

החולצה היפה שלי כבר נקרעה באיזור הרוכסן.

השדיים ממאנים להתאים עצמם למצופה מהם על אף החזיה.

אני בעצם סוג של קציצה - קציץ בשר שכמוני.

מתבוננת בעצמי, בראי, לא מרוצה.

הזיקנה נופלת עלי, ואני עוד לא מוכנה.

התמונות שקיבלתי אתמול היו סוג של מראה לא מחמיאה כלל.

והיום התבוננתי על המשקל והוא התבונן עלי ונשברתי.

לא עליתי להישקל כי אני מפחדת מהתוצאה. האם אהיה מעל 65 או מתחת? האם אאלץ להתחיל להתעמל? ואם כן, מתי?

אחת האמהות שהכרתי בגינה אמרה שרזיתי הרבה, אבל בלי ספורט, ורואים את זה על הפנים שלי.

היא אמרה שחבל שארד ככה. שכדאי שאתחיל להתעמל.

אני חושבת שהיא קצת מקנאה כי הגבות שלה נראות כמו מסרגות של כיפה והן לא יפות כמו שלי, אבל אולי היא צודקת. בינתיים אקח את הילדים לגינה אחרת.

אני צריכה לנוח. ואין לי כח לאנשים טיפשים.

גם לא לעצמי.