יום שישי שתים עשרה בלילה, שבוע עמוס עבר על כוחותינו, כל הבית ישן ואני נכנסת לתיבת המייל שלי לבדוק שאתר ביה"ס לא קרס.
מאחורי מגיח האיש ונובח "עוד פעם את והמחשב?! נמאס לי מהדבילים שאת מתכתבת איתם עד אמצע הלילה.".
המומה מהיציאה תלושת המציאות הזו סגרתי את המחשב הורדתי את הבחילה ונכנסתי למיטה.
בום. ירד לי בלוק על הראש.
"לא נורא מאמי, הוא עייף ותשוש מהשבוע שהיה, זה יעבור לו " אני מלטפת לעצמי את האגו ונרדמת.
בבוקר אני קמה בשש בבוקר (יום שבת, כן?!) כדי להכין את המרכזים לחגיגות החנוכה. עד 11. ב 11 אני מכינה אוכל לילדים. אני קוצצת סלט ולא מבינה מה הבחילה הזו רוצה ממני, אחרי הכל יש לנו כבר שנה של שקט, אין לי זמן לנשום, כבר חודשיים לא עשיתי גבות כי אני לא פנויה, מה לעזאזל הוא רוצה? על איזה דבילים הוא מדבר?
ב12 הוא מתעורר לבוקר של אוכל והעלבות. "את כל הזמן באינטרנט הזה! "
"אני רכזת המחשבים של בי"ס. מה אתה רוצה שאני אעשה בדיוק?!"
"אני לא טיפש מאמי! אני יודע מה את עושה!"
"אז אם אתה כזה מושפל שבטוח שאשתו שרמוטה שכל היום מתעסקת עם גברים באינטרנט, מה אתה עדיין עושה איתי?!"
"לכל דבר יש את הזמן שלו.".
בום, עוד בלוק.
מאיפה עכשיו אני מוכיחה לו שאין לי עוד אחות? למה שאני ארצה להוכיח לו? האם זהו היבריס?
אני מרגישה מושפלת, אני לא מצליחה לבכות.
נוסעים לאמא.
"מה יש לך מאמי?"
"אמא, אני מרוקנת מכוחות. לא יכול להיות שהוא יתהפך עלי בלי שום סיבה. אני לא מוכנה שהוא יכפיש אותי לפי מצבי הרוח שלו."
אמא מסתכלת בי עיניה מלאות דמעות."אויש נו מאמי." היא אומרת בטון הזה שלה שאומר "לא נורא חמודה שלי, ישנן תקופות ארוכות בהן את לא עוברת התעללות נפשית מאסיבית והוא גם אוהב אותך נורא".
אני מחליטה לשתוק.
אנחנו נוסעים למכשי שלי. אני יושבת על הכיסא שלי ולא מוציאה מילה.
"מה יש לך!?" היא שואלת.
"אני עייפה".
"אה." היא אומרת, עיוורת לחלוטין לעובדה שהוא ואני בקצוות שונים לא מדברים או מחליפים מבטים."אולי תבואו אלינו בחנוכה?".
אני פונה לספה מבלי לענות.
למה אני כל כך לבד? רבאק. כנראה משהו בי באמת דפוק. אם הוא לא שם חצי ממני כאילו מת.
בדרך הביתה אני שותקת וגם הוא.
נרדמת על הספה תוך צפיה בהישרדות, בשתיים וחצי מתעוררת בבהלה ורואה אותו במחשב. "אני מנסה כבר שעתיים להעיר אותך".הוא אומר בטון הרה אסון. הצל שאני פונה למיטה לישון. אחרי כמה זמן בו אני עצומת עיניים וערה לחלוטין הוא נכנס לישון בדום מתוח, הילד נדחס בינינו ואני מריחה את הבל הפה של הפצפון כדי להרגע ולישון.
בארבע אני מתעוררת, שומעת אותו יוצא מהבית.
הימים עוברים ואני לא מצליחה לבכות את העלבון שבי.
מדי פעם הוא זורק בי משהו, והמושפלת שבי מנסה לפייס אותו, אבל אין לי מושג איך ועל מה. אני לא עשיתי כלום, אז מה אני אמורה לעשות? להסגר בבית, לא לעבוד ולחזור אחורנית בזמן?
והנה מגיע אתמול בערב, ואני מחפשת את קופסאת הסיגריות החדשה שלי ולא מוצאת. לא מוצאת.הו כמה מר גורלי, אפילו לשרוף את העלבון שלי בעשן סיגריות כבר אי אפשר? הו עולם אכזר. הוא מחפש עבורי, מסתכל מתחת למיטות, לספות, מתחת לכסאות ומטיח בי שאפילו קופסאת סיגריות עלובה אני מאבדת כי אין לי שכל.
כן. אין לי שכל. לי. אין . אם אני נשארת וסובלת העלבות על כלום ושומדבר - נותנת לו לחרבן ולהשתין עלי בקשת כי יש לו דמיונות שווא באמת אין לי שכל.
והנה הבלוק מגיע ופותח את הסוגר שחנק את הדמעות. אני מתכרבלת מול הספה בשמיכה ומתחילה לבכות ולבכות ולבכות , מה עשיתי שמגיע לי היחס הזה?
איך לפני שבוע הבנאדם אוהב אותי ועכשיו זה מה שהוא אומר וחושב עלי? הוא במטבח מכין לעצמו שתיה חמה ואני מכסה את כולי כדי שלא יהנה מהדימום הספונטני הזה.
הו מועקה יורדת לי מהלב. כמה משחרר הבכי הזה.
אני מתעוררת היום.
אני אפורה.
הכל אפור.
אחר כך הוא נעלב ואומר לי "את מציירת אותי כזה רשע ואני לא."
אני בטוחה שלא.
מצד שני, אתה מצייר אותי כזו שרמוטה, ואני לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
