לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מאמי יא מאמי ...


הכלב שאני הכי אוהבת זה חתול. החברה הכי טובה שלי זה אתה. (הכי. נורית זרחי)

Avatarכינוי: 

בת: 46

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .


החלטתי ללכת ולהבהיל את ילדי הגן בסטייל שלגיה. חמושה בכרטיס האשראי נחתתי בטויסאראס, ומדדתי את השמלה היחידה שנותרה. היא לא התאימה, אלא אם קו המותניים באמת אמור להתחיל מתחת לשדיים- אז אני אקח את כל המילים הרעות שלי בחזרה... אז השנה אתחפש לנערת הרמון. גם ככה אין לי ממש כוחות.

 


 כנראה אני ממש מוצלחת אחרת אין הסבר לזה שבכל שבוע מגיעים אנשים מבחוץ לצפות בי מעבירה מפגשים בגן ואז הם יושבים ומשוחחים עימי ארוכות על כמה הם נהנו. האמת,בדיעבד זה נעים. אבל שלושה ביקורים בשבוע בו אני עובדת רק חמישה ימים בבוקר - זה הפך להיות לי קצת מוגזם.

 


אבא שלי, בקרוב ימלאו לו 60. השאננות פושה בכל מקום. אמא שלי החליטה לקחת את כל המשפחה ביחד לטיול לצפון הארץ, בית מלון לכל הילדים והנכדים. לשישבת.

הבעיה, אחותי הגדולה עתידה ללדת בכל יום.

אמא "אז אני יכולה להזמין את הסופ"ש ההוא?"

טולי "אין לי מושג אמא, אני לא באמת יכולה לדעת מתי אני אמורה ללדת"

אמא "יופי חוֹכֵם! איך אני יכולה לדעת אם להזמין סוף שבוע כשאת לא מפסיקה להתחכם?!"


התקינו לי מטבח ושברו לי חלק ממנו. שלא לדבר על זה שהוא לא באמת מושלם כמו שהובטח לנו, לפני שהוספתי עליו עוד כמה עשרות אלפי שקלים. ואני - אני לא הלקוח הנודניק שיחזור כי חסרה לו איזו מדבקה על הבורג. אני מאלה המחליקים - הלקוח השקט שהולך ולא חוזר אם הוא מתאכזב, אבל אפילו בשבילי זה היה יותר מדי לראות את הנזק שנגרם למטבח שלי. אני רוצה פיצוי. אני רוצה אותו מ - ה - ר.

הרמתי טלפון לאתר הבניה ודיברתי עם האחראי, דיברתי בשקט, דיבור מדוד וראציונלי, הצגתי את הבעיה בצורה הכי ברורה והבהרתי שאני מצפה לתיקון מהיר של הבעיה לפני שאני מתחילה להתרגז באמת... בעיקר, כי רציתי לא להתפרץ עליו. רציתי להשאר אנושית - כזו שאפשר לדבר איתה.

בסיום האיש הסתכל עלי בהשתאות ואמר לי "וואו - נכנסת באמאמא שלו". כנראה שבכל זאת עברתי איזשהו שינוי. אסרטיביות זה יופי.

 

נכתב על ידי , 1/3/2009 12:08   בקטגוריות אחותי זה הכי איכותי, אבאלי, עוברים דירה  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קולות של שטיח


כבר למעלה משבוע האיש נמצא במילואים, כמובן זה אומר שבכל פעם אנחנו נפרדים סטייל "אכול ושתה כי מחר נמות", ואז בכל ערב הוא נכנס בעקבות איזו קומבינה מטורפת אחרת שעשה עם איזה קצין מתחלף. 

בהתחלה זה היה נורא נחמד, הקטע הזה של הגעגוע והדאגה והעניינים, אחר כך זה הפך להיות מתיש -

שיחה כל שעתיים "את רוצה שאני אגיע" ואז המחשבות שלי על "אם אפשר, אז למה לא לישון ביחד?" מה גם שהרעיון שלו ישן בתוך משאית עמוסת הטילים/טנקים/נגמש"ים ושאר חומרים נפיצים אחרים ממש לא מלבבת ומרגיעה את המעי הרגיז שלי, אז שיהיה - אני מרשה לו לבוא כדי לישון איתי, כי כמה כבר אנחנו חיים על הצד הפרוע?

במילואים יש לנו יותר פנאי לדבר (כי מהעבודה לא מטרידים אותו - הוא במילואים) וכמובן - מיי פייבוריט - לעשות סקס על אמת (כי לא מטרידים אותי, אני אם חד הורית - האיש שלי במילואים).

אז נכון, הסביבה הקרובה לא מבינה מה משמעותם של המבט הזגוגי והשיער הסתור, ואני רואה את שיחות ה"מאמי מסכנה, לבד עם שני ילדים ובעלה מוביל XYZ" עליהן אני מגיבה בשתיקה ובחיוך סטייל "צטערת גיברת, אני תרמתי כבר בעבודה" אכן - לילות ללא שינה, ומכל הסיבות הנכונות. אעלק משלוח דברי מתיקה לחיילים - אני בעצמי דבר מתיקה. 

 

כל יומיים מגיע אלינו מייל אחר משרד החינוך או מי משליחיו/ שרפיו/כרוביו שטוען שעלינו לגונן על הילדים כדי שלא יחשפו ליותר מדי ולא ידעו יותר מדי ושחלילה לא נדבר איתם יותר מדי בצורה פרטנית וכולי וכולי בקיצור המילים "הרבה, חשיפה, מדי ופרטני" מעלים בגוה של שרת החינוך, שמקבלת את משכורתה במלואה ובזמן, צמרמורת.

הילדים בגן שלי סיפרו לי מה הם ראו ואני הראתי להם את המיקום של עזה על המפה ומדדנו בעזרת סרט מדידה מה המרחק בינינו (אני :"הוווו מרחק גדול! בואו נתרגל ירידה למקלטים!!!") מתחילת המבצע ועד לפני כמה ימים התארחו בגנים שלי ילדים משדרות ומאשדוד, חלק מהם באו במשך כל הימים בהם הם התארחו אצל בני המשפחה במודיעין. היה מעניין, הילדים משדרות קפצו מתחת לספסלים בכל פעם שהיה צלצול, ילד מאשדוד נכנס לטראומה כשתרגלו ירי על בית הספר ובכלל היה מוזר לראות ילדים כל כך רכים בשנים מספרים מור"קים של אנשים מבוגרים.

 

ביום שישי האחרון הודיעו לי על ביקור פתע של המפקחת שאמור היה להערך השבוע, כמובן שכל מה שיכול היה להשתבש השתבש, כולל המחשבים (כל השלושה), המדפסת, מכונת הניילון והויזה שלי שנחסמה באופן פתאומי והשתחררה מעצמה (אחרי שהבינו כמה זה מגניב, אשה שמוציאה סכומים עם כל כך הרבה אפסים - זה וואו...) ערב לפני הביקור. באותו היום בדיוק, בעודי משכתבת בפעם המיליארד וחצי את הפעילות הנבחרת - הילד החליט להיות חולה והתחיל לשלשל.

האיש הסתכל עלי במבט ה"יש גבול, לא יתנו לי שחרור מהמילואים בגלל המפקחת שלך", אחותי עשתה לי קולות של "אני בהריון בחודש שביעי אין לי כוחות לנקות אחרי ילד משלשל!" ואמא שלי הודיעה לי שהיא משתחררת מאשפוז אבל בגלל שהאיש שלי במילואים היא לא רצתה להוסיף לי דאגה ולכן לא סיפרה לי כלום.  (כן, ממש נרגעתי מאם!)

בקיצור כולם נורררררררא רצו לעזור ולא יכלו, בסוף אבא נחלץ לעזרה ולקח את הילדים לאמא שהשתחררה מהאשפוז והתחילה לטפל בילדים שלי. (כי הגדולה ביקשה ללכת לסבתא וסבתא לא יודעת לסרב).

אחר כך לקחתי חופשת מחלה של יומיים רק כדי לישון ולשחרר קיטור, בין ניגוב ישבן וחיטוי אסלה בטונות של אקונומיקה.

דבר אחד טוב יצא לי מהמחלה שלו - נהרסו לי המון זוגות מכנסיים ועכשיו אין ברירה אלא לקנות משהו במידה שלי (המידה הגדלה וצומחת עוד ועוד שלי). אני מאמינה שארבעת הקילוגרמים שעלו עלי הם אלו שהמעשנת איבדה. פויה לך! (כל הכבוד אחותי! ריספקט!).


רוצים לדעת הישרדות מהי? את החיים תחת צל הטילים והגבס תוכלו לחוות אצלה.היא זו שעשתה לי השכמת עדכון.

 

 

 

נכתב על ידי , 15/1/2009 15:25   בקטגוריות אבאלי, מאמי בגננות, עקומה? אני?!, סקס, סמים ורוקנרול, סיפורי מאמי, שחרור קיטור  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אז את שומעת...


אמא שלי, שתחיה, נהנית מאד מצינתוקים (היא מצלצלת ושבריר שניה לפני שאני עונה היא מנתקת). בדרך כלל, אני לא טורחת אפילו לענות, הרי ברור שאצטרך לחזור אליה... נאמר ואני מחליטה להתקשר אליה מיד, לא משנה מה הסיבה היא מיד תשמיע את מיטב קלישאות הפולניה הממורמרת (והיא רומניה כאילו?!) החל מ"טוב שאת חושבת על אמא שלך באמת!!" ועד ל"בדקתי את כל הטלפונים שהיו לי כדי לוודא שלא חיפשת אותי, בטעות".

כן כן... כשגברת מאם מחליטה להכנס באמאמא שלי היא עושה את זה בלי אזהרה מוקדמת, ורוב הסיכוים הם שיהיו נפגעים.

אני מתחילה להיות מודאגת כשמאם מתחילה בלהקשיב לי ואז מתחילה משפטים ב"אז את שומעת..."

כשאמא מתחילה משפט כזה, רוב הסיכויים הם שהיא עומדת לומר לי משהו שקרוב לודאי לא ימצא חן בעיני.

בין אם מדובר בעובדה שהיא רוצה לעצב לי מחדש את הבית בסגנון "אקלקטי" ("עזבי אותך ממה שיש לך. קחי את חדר השינה של קלי!!!"), באם יש לה רעיונות חדשניים בנוגע למוסר העבודה שלי ("אז מה אם יש לך חום מאד גבוה, אין לך קול ואת משתעלת בנביחות כלביות? אם לא תלכי לעבודה לא תהיה לך משכורת!!תראי את קלי!!!") וייתכן והיא רוצה לשתף אותי בסוד משפחתי אפל נוסף כדי להוכיח אותי, שוב ("כן!!! אז אחותך בהריון! עכשיו שתיהן בהריון!? את ידעת מכל זה!?!?!?אני מוכרחה לספר לקלי!!!").

אכן כן, שיחות "אז את שומעת" מאמא, הן הגרועות מכולן.

 

אתמול כשהתקשרתי אליה, אחרי שכל השבוע הרגשתי רע מאד ולא שוחחתי עם אף אחד בטלפון, היא ענתה לי במעין שלווה מוזרה.

היא התחילה עם הבעת דאגה כלפי ובין השאר היא הביעה רצון (תמוה) שלא אלך היום לגן, אלא אפנה לרופאה שלי, לברר למה אני כל כך חולה.

"אמא" שאלתי אותה בחצי לחש, חצי צרידות, "הכל בסדר?"

אמא התנשפה קלות לתוך האפרכסת ושתקה.

"מאם?"

"אז את שומעת?" פתחה אמא ואני עברתי לכוננות ספיגה , "אבא לא יבוא בשבת ליום ההולדת של הקטן, הוא טס לגרמניה"

"ומה איתך אמא?"

"אני פה. אין לי רצון לראות ולפגוש שם אף אחד. הוא יטוס עם דוד ליאון לפגוש את דבורה ולסיים את כל הסיפור."

יש לי דודה. כלומר, ביולוגית היא דודה שלי. היא גרה בגרמניה כבר 26 שנים. לא פגשתי אותה מאז סבא שלי, סבא שוּלם, נפטר - זה קרה לפני 24 שנים.

אין לי הרבה זכרונות ממנה.

אני זוכרת את זה שהיא מאד מנומשת וג'ינג'ית.

אני זוכרת את הצעקות שלה.

אני זוכרת את החיוך שלה, חיוך ייקי, עם שיניים צחורות וישרות ושפתיים דקיקות ומתוחות.

הייתי בת 6 כשסבא שולם מת.

דודה שלי חזרה שנה לפני כן מגרמניה עם בעלה הטרי, גבר גרמני, גוי, בן גילו של סבי - ניצול השואה. 

הם התגוררו בביתו של סבא ודאגו לטפל בו ובדיעבד התברר גם דאגו לטפל בצוואה.

כשסבא נפטר התבררה גודל הבעיה.

סבא הוריש מהנכס  1/8 לאבי, 1/8 לדודי ו - 6/8 לדודתי.

בתחילה היה ויכוח גדול, האחים טענו כי דעתו של סבא השתבשה עליו כשהסכים להוריש לה ולבעלה את רוב הנכס ושהיא ניצלה את חולשתו.

אחר כך ניסו לשכנע אותה למכור אותו למישהו מהם.

אחר כך ביקשו את רשותה לתת למישהו להתגורר שם והשכירות תתחלק בינהם.

"לא!!!" היא היתה מתנגדת נמרצות בשיחותיה הבודדות מחו"ל לארץ "אני אחזור לארץ וארצה מקום לגור בו".

כשהאחים באו לבית סבא כדי להוציא ממנו רכוש התברר שהעבודה נעשתה בידי ה"צדקת". הבית היה ריק ואף טיפת רכוש לא היתה בו. את הכל היא נתנה למשמורת לדודו של אבי עם אזהרה חמורה שלא לפתוח את המזוודות, היא תחזור עבורן. לימים התברר שבמזוודות הללו לא היה כלום, מלבד קלטות של עופרה חזה וטושים.

אישה טיפשה.

מאז שסבא נפטר, היא לא הגיעה לבקר בארץ, ולא יצאה מגבולות גרמניה לכיוון ישראל.

ובכל זאת, שש שנים אחרי המריבה הגדולה על הירושה, אבי ואחיו חזרו להיות איתה בקשר.

אמנם קשר קר על גבול הקפוא, אבל קשר.

אני יודעת שנולדה לה ילדה, בת דודתי לפי הספר - הסובלת מפגור עמוק ושיתוק מוחין חמור. היא מאושפזת באחד המוסדות בגרמניה, שכן דודתי ובעלה לא מסוגלים לטפל בה על שלל בעיותיה, כשהם בעצמם מבוגרים. היא בשנות ה 50 המאוחרות שלה והוא כמובן בשנות השמונים - תשעים המוקדמות שלו.

לפני 6 שנים הודיע לה אבי שאני עומדת להתחתן, נרגש הוא הזמין אותה לחתונתי. היא (כמובן) הסכימה להגיע לחתונה, והגיבה בהתלהבות בטלפון.

היא לא הגיעה.

היא לא ענתה לטלפונים שלו.

היא לא צלצלה להתנצל על כך שלא הגיעה לחתונתי.

בדצמבר, חודשיים אחרי החתונה, היא התקשרה.

היא לא הזכירה במשפט את עניין החתונה ואת העובדה שהיא פשוט לא הגיעה. היא קראה לו נרגשת לאפרכסת  "אחי!!! מרי כריסטמס!!!".

אבא שלי ענה לה ב"אנחנו יהודים" וניתק את הטלפון.

וכך חיינו 4 שנים, בלי קשר עימה, לחלוטין.

אני אותה לגמרי מחקתי ומבחינתי היא מתה - עוד אז.

ובינתיים, הנכס מעלה אבק ועובש, ואיש לא גר בו (בית עם גינה ברמת השרון), החובות שצבר, קרוב לוודאי, גבוהים מאד.

לפני כשנתיים היא התקשרה לבשר כי היא גוססת ממחלת הסרטן.אבא החליט ללכת עם אמא ולבקר אותה.

הם חזרו מזועזעים מהתנהגות ברברית (וזו אמא שלי, היא לא מזדעזעת מכלום), אבל בכל זאת התגייסו לעזור לה. אמא חיפשה מומחים בעלי שם שייתכן ויש להם פתרונות למצבה הבריאותי הגרוע. אבי רצה להביאה לארץ.

אני ישר קפצתי על ההזדמנות והזכרתי לאבא, שהגיע הזמן שיגדל עמוד שדרה ויציב בפניה עובדה - או שהיא קונה את חלקו בבית, או שהיא מוכרת לו ולאחיו את חלקה.

אחרי הכל, הבית כבר לא ראוי למגורים, לא בלי שיפוץ רציני, ואין לנו מה להשקיע שם כסף, אם הנכס לא שלנו.

הוא הסכים וכמובן שלא עשה בזה כלום.

והנה, היום, אבא טס לגרמניה. ונראה מה יצא מזה.

כזה איש עדין נפש, לעומת אחות בהמה גסה.

גוססת אעלק. הצחיקה אותי.

היא כמו אלה, "חולה-חולה-חולה - אלמנה", בסוף היא עוד תקבור את כולנו.

אז אמא מודאגת שאבא נוסע לבד לדודתי המרשעה.

אוף. עוד סיבה לדאגה. 


הבטחתי עדכוני תמונות

 

אז למען המעשנת והאחרים...
מקרוב ובהפוכה

היא הבהירה, מהמודעה ששכנעה אותי

על היד של הסיסטר


זה וירוס שהסתבך היא אומרת ומרימה את המשקפיים מעלה בעזרת האצבע על גשר האף שלה.

וכשאני שואלת בגיחוך "במה כבר וירוסים יכולים להסתבך?!" היא מביטה בי במבט חמור ואומרת "את לא מבינה כמה את חולה וזה מדאיג. חמישה ימי מחלה, בלי שטויות!", היא מצווה ועוטפת אותי בתרופות. 
"טוף דוקטור..." אני מבטיחה ויוצאת הביתה.

אוף, אני שונאת להיות חולה.

נכתב על ידי , 14/11/2008 14:59   בקטגוריות אבאלי, טופיפית, שחרור קיטור  
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , משפחתי וחיות אחרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmami אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על mami ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)