מאמי יא מאמי ...

דוחסים בי אנטיביוטיקה. איזו דלקת עלומה גורמת לי להיות חולה כל הזמן, עד שזה הפך למצב הרגיל ורגעי הבריאות המלאה כבר נשתכחו מזכרוני.

בימים אלה אני נעה בין "את נראית קצת חיוורת" ל "היום את נראית פחות גרוע" באמת תודה. כוסאמק.

האיש ואני צללנו שוב למעמקי האח הגדול. הבהייה במסך, הופכת לבלתי נסבלת כשהקציצה ההיא , תערובת בין נגואה בסיוני לשְרֶק מרצדת עליה. "אם הייתי אני שם בבית , היא היתה כבר מתה. על כל הדרמה שלה".

האיש שלי צוחק, אצבעות הרגליים שלו קרות כקרח כשהוא מצמיד אותם לפנים הירכיים שלי תוך כרבול ארוך בשמיכה, "אני חושב שהיו לוקחים אותך לאח הגדול. אפילו המכשי אמרה שיש לך בור גדול מאד". אני מחייכת, "אני כבר רואה איך היית מתעלף עלי. מסתכל על המסך בכל רגע נתון, בוחן את האינטראקציה שלי עם כל אחד מהדיירים. אומר לעצמך 'בבית היא לא עושה ככה' ומקנא בהם, על זה שאני מחייכת או אומרת להם שלום. " הוא מגחך לעצמו והגב שלי מרגיש אותו צוחק.

כפות הידיים שלו מלטפות לי את הבטן מתחת לחולצה.

"אני חושבת שכדאי שאתה תכנס לאח הגדול, גם ככה אתה לא עושה בבית כלום כשהתוכנית משודרת", אני אומרת לו והוא נוגס לי בעורף.

ברקע גואל ומעיין משוחחים בינהם. עולה בי תחושה עזה של בחילה ואני קמה לסגור את הטלויזיה.

אולי אני אלך, בעונה הבאה של האח הגדול.

כמה סודות כבר יש לי להסתיר? הרי פה נחשפתי ברמות סטריפטיז- על , רמות שלא היו משדרים בטלויזיה.

בעצם...לא באמת נראה לי.

בחסות האלמונימיות הכל יותר נוח.

גם סטריפטיז.

הייתי ערה בערב, מאמא רומניה ראתה אותי יושבת בסלון, מתעוותת מכאבי בטן. היא הודיעה לי שנלך להוציא אותך מהבטן שלי, למחרת בבוקר, "בשעה 10:00 זה טוב", היא אמרה. "יום שבת זה מצויין - ואל תגידי מילה לאישיות שלך, שלא יתחרפן לנו". אז הערתי את אבא שלך בעשר בבוקר, ונסענו לבית החולים, נכנסתי, התווכחתי קצת עם עצמי, קצת שיחקתי עם הסניטר והמשימה שהצבתי בפני היתה שלא יראה את חריץ הישבן שלי (זה שהוא ראה את כל השאר זה שולי לגמרי), אחרי שנולדת, תותי של אמא, הכל התגמד.

הרגשות שחשבתי שנמצאים בסקאלה על המקסימום הפכו למשניים, ובכל יום שעבר ועדיין עובר, אני אוהבת אותך יותר ויותר.

אני עדיין נהנית לערסל אותך בין זרועותי ולמעוך אותך אל חזי, לנשום את הבל הפה שלך,לנשק אותך או סתם ללעוס לך את הלחי, כי את נורררא מתוקה.

והיום שתינו מתרגשות ממש - היום, שש שנים ושעתיים וחצי אחרי שנולדת, את עומדת להפגש עם החברים החדשים שלך לכיתה א'. ואולי עשיתי טעות שסחבתי אותך "אחרי אמא" כדי שתהיי קרובה אלי. אבל כמה זה נורא להיות בת של אמא סלב'? ואמא, זאת אומרת - אני,  בבית הספר ממש מגה סלב.אז נכון, תמיד יאמרו לך שקיבלת את כל התפקידים בהצגה כי את הבת של מאמי, גם אם זה לא יהיה נכון - אבל מבחינתי כולם ינשקו את הישבן המושלם שלך. העיקר שתהיי מאושרת.

אני מאחלת לך את כל האושר שבעולם, נסיכה של אמא, אני מאחלת לך שלווה ושלא ימעכו לך את הלב, ירסקו אותך או יגרמו לך להרגיש לא ראויה, לא שווה או חסרת ערך לחלוטין, כמו שלפעמים גורמים לאמאל'ה שלך להרגיש.

בעיניים שלי, הביקורתיות, אני רואה אותך מתוקונת שלי, חסרונך הוא ברגישות הגדולה שלך, את מלכה שלא מודעת לעצם היותה מלכה. אתמול התבוננתי עליך מקפצת ורוקדת לעצמך ומלמלתי למכשי שלי "איזה פרופיל יפה יש לה?" והיא אמרה לי "את סתומה?! היא כולה מהממת הילדה הזו, כאילו ציירו אותה במכחול. משורטטת." ואז הבנתי שאני כל כך מפחדת להחדיר בך כל מיני דברים מעוותים,הרי כל הורה (נורמאלי) מחדיר לילדיו שהם יפים ומוצלחים, אני כמעט לא מספרת לך עד כמה את יפה. מהפחד שאני לא אובייקטיבית.

אז הנה, בובה של אמא,

את יפה

יש לך נשמה טובה

טהורה שלי

חכמה שלי

מצחיקונת.

אני אוהבת אותך ומזל טוב,

כפול.

אפילו שלפעמים זה מרגיש לי חנוק

ובמקום שחור ולבן ישנם סדינים ארוכים- אינסופיים של אפור,

אפילו שנדמה שאולי בחוץ כולם באמת

עושים יותר

מבלים יותר

ובכלל מעניין להם יותר

והם עדיין מדברים האחד עם השניה כאילו ואין להם ילדים ,עבודה ,משכנתא

כמו זוג שהוא שניים ולא משפחה

אפילו שנדמה לי שאחרים אוהבים את האישה שאתם יותר

ומפרגנים לה יותר

וגם אם לפעמים נדמה שהסביבה רואה דברים - שאתה כבר הפסקת לראות

ושאתה רואה דברים שלא באמת נמצאים שם

אפילו אז

אני אוהבת אותך.

ולא אכפת לי אם אחרים לא מבינים למה אנחנו ביחד

אם לפעמים אני נראית גסת רוח לעומתך

או שאתה נראה כזה מאופק ואני משולחת רסן

או שאני משכילה יותר ממך ושאתה מטיח בי שאתה לא מספיק מלומד

אני אוהבת אותך - כמו שאתה.

אני אוהבת אותך

אתה יודע לתת נשיקה כמו שאני אוהבת ולא רק כמו שאתה רוצה לנשק

ויש לך מקום מיוחד אליו אני יכולה להשחיל את האף ולנשום צוואר והוא רך ונעים כמו תינוק

אתה גם גדול מספיק כדי לעטוף את כולי כמו שמיכה אנושית

ואם אני בוהה בטלויזיה אתה מבין שזה לא כי אתה משעמם

אתה לא מתעלף מלהחזיק תינוק או כשאתה נשאר לבד עם הילדים

וזה לא נשמע לך מוזר שרק אתה שוטף רצפה ומפעיל מכונות כביסה ואני זו שרוחצת כלים ומקפלת כביסה

וגם כי אתה לא נסחף אחרי השגעונות שלי, אפילו אם הם נראים לי מוצדקים לחלוטין ואני אדם סוחף...

ואם יש משהו שאני רוצה מאד, אתה תעשה חישובים קטנים על פתקי "פוסט איט" עד שתמצא אליו דרך או שתמצא לו פתרון

וגם כי יש לך לפעמים אישיות אנאלית ואתה מתחרפן בחינניות כשאני עושה מזה צחוק

אני אוהבת אותך

כי אתה - אתה

ואתה לא אני

ועל כל הפגמים שלך אתה הכי מושלם. 

אז נכון הכינוי "האיש" נשמע זר ומנוכר, אבל אני התחלתי מ"המיועד", עברתי ל"האישיות", כי אין לי בעלים ואני לא כלב, ועכשיו אתה האיש - כי אישיות זה ארוך מדי.

אוקיי.

זה היה הסבר מפורט שאף פעם לא תקרא. טוב?

עוד סיבה, כי כשאתה מסתכל עלי אתה משקף לי בבהירות ובאמינות מה אתה רואה.

נותן לי את האפשרות לראות את עצמי מבעד לעיניים שהן לא שלי.

ואתה לא מצפה את המציאות באבקת סוכר, אתה אומר לי בישירות מה אתה חושב, מה אתה רואה, מה קיים ומה חסר ותמיד זה טוב יותר ממה שהנחתי על עצמי - הרי אני מלאה בשנאה עצמית, מלאה.

אתמול אפילו נתת לי מחמאה. בסאב קונטקסט.

זו מיטל דוהן.

האיש טוען שמימדי הגוף שלנו מאחור דומים. כלומר מאחור אנחנו דומות. בלונד שלא החליט אם הוא ישר או מקורזל, למרות שהשיער שלי ארוך יותר.

אני טוענת שבענייני רגליים היא קורעת אותי ובגדול. הוא טוען שממש לא, ושאפילו הישבן שלי מצומצם יותר.

מה שבטוח - אני משתזפת טוב יותר ממנה.

יחי המחמאה.