כבר שלוש או ארבע שנים שאני מנג'נג'ת לאיש שאני רוצה אופניים.
משפטים כגון "אם היו לי אופניים הייתי נוסעת לעשות איתם סידורים", "אם היו לי אופניים, הייתי עושה התעמלות בלי להרגיש בכלל", "התחת שלי היה מתכווץ בטוח, אם היו לי אופניים",הפכו לעניין שבשגרה.
התירוץ הידוע שלו היה, שאין לנו מקום לאחסן אותם, שזה נכון , אגב, אבל לא באמת מענייין.
לפני שבועיים בערך, ביום בו גיליתי שאני לא מקבלת משכורת, הוא מצא שני זוגות אופניים מדהימים במחיר מציאה, מאמצע שום מקום הוא נדלק על הרעיון של לנסוע על אופניים, והחליט שזו תהיה הפתעה עבורי - שמיניות באויר הוא עשה, אבל הוא עשה את זה, הוא קנה לי ולו אופניים.
שלי כסופים וכחולים, שלו כחולים.
ואז, אחרי שהוא הביא אותם פתאום נזכרתי, אני לא זוכרת איך נוסעים על אופניים.
נכון, יש משפט כזה שאומר "זה כמו לרכב על אופניים", אבל אני מיוחדת, ואני לא זוכרת איך רוכבים על אופניים.
ביומיים הראשונים, נידבתי את האיש לנסוע עם חברים שלו ושלי במקום שאצא איתו לרכיבות.
עשיתי את זה בתחכום כזה שאף אחד לא העלה על דעתו שאני לא ממש יודעת לרכב...
עד ש...אתמול בבוקר ההורים שלי הגיעו כדי לטייל איתנו ביערות, ואז הם הציעו שהם יקחו את הילדים ואנחנו ניסע אליהם - נביא איתנו את האופניים ובזמן שהם ישמרו על הילדים, האיש ואני נצא לסיבוב באופניים. רעיון מזהיר.
האיש מיד התלהב, ניסה לחבר את המתקן לאופנים על הרכב, ההורים שלי כבר יצאו עם הילדים ואנחנו בעקבותיהם עם המתקן ועליו האופניים עליהם אני לא יודעת לרכב.
לא ממש ידעתי איך לבשר לאיש שאני לא יודעת לרכב על אופניים, אז בראש הרצתי כל מיני תסריטים על הדרך הטובה ביותר לספר לו והתגובות שקרוב לוודאי יהיו לו. החלטתי לחכות שנגיע לבית ההורים שלי, כדי לחסוך ממני את החלק בו הוא זורק אותי מהרכב הנוסע ב*התקף זעם.
תוך כדי עליה במדרגות לכניסת הבניין של אמא שלי אמרתי לו "אתה יודע, אני לא בטוחה שאני זוכרת איך נוסעים על האופניים", הלב שלי הלם כמו משוגע, כבר ראיתי בעיני רוחי איך הוא מתרגז על כך שהוצאנו סתם סכום כסף ולשווא, אבל הוא רק חייך ואמר "אני בטוח שתזכרי. הרי לא שוכחים איך רוכבים על אופניים".
אחרי ששתינו נס קפה והחלפנו בגדים החלטנו לצאת לסיבוב מחוץ לבית של אמא כדי שאשחזר את עניין הרכיבה.
אחרי כמה נפנופי רגליים וכמה כניסות של הפדלים בחלק האחורי של הרגל שלי כבר נידבתי לאיש את האופציה לנסוע עם אחי הצעיר או אבא שלי במקום איתי. "זה לא נורא... אני אקנה לי אופני כושר או משהו נייח אחר" הפרצוף של האיש התכרכם והוא אמר "עכשיו את מנסה ברצינות, בלי שטויות מאמי" וניסיתי, והחלקתי ושוב ניסיתי ואיבדתי שליטה, ושוב ניסיתי וסטיתי וכעט ונכנסתי בתוך בור ביוב וסיימתי בצוקהרה כפולה, אבל בפעם העשרים ושש הצלחתי לשמור על שיווי המשקל שלי, ואחר כך הצלחתי לנסוע סביב איזור התעשיה הקטן "ויייייי" ניפנפתי בידיי לאיש וצחקתי מאושר, "זה כואב בישבן ובצ'וצ'י אבל איזה כייף!!! אני זוכרת איך רוכבים על אופניים!!! יייאיייי!" הרגשתי את הדופק עולה, התחלתי לשחק בהילוכים וחוץ מכמה תקלות קטנות כבר נזכרתי איך מתפעלים את העסק. אבל איך לא זכרתי שזה כואב כל כך שם?! אחרי שעת רכיבה על האופניים החלטתי שהסבל קשה מנשוא ואני כנראה שברתי את הישבן שלי (ואיבר אסטרטגי אף יותר), הודעתי לאיש על פרישה מהרכיבה עד יום שבת הבא. כי כואב לי בצ'וצ'י ואני לא מסוגלת. הצילו.
העלינו את האופניים לאמא והלכנו לנוח קצת. בערב בדרך הביתה הזכיר לי כל באמפ בדרך מדוע ניסה המוח שלי להגן עלי, מדוע שכחתי איך רוכבים על אופניים.
כי זה כואב. רבאק.
*לאיש מעולם לא היו התקפי זעם, אך לא מן הנמנע שביום מן הימים הוא יעבור אחד כזה, לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
