היתה אצלי בגן אסיפת הורים.
אז אחרי שלבשתי את השריון נכנסתי לספריה הבית ספרית בה נערכה קבלת הפנים המסורתית ע"י מנהלת ביה"ס ורכזת החטיבה הצעירה.
מיד אחרי הנאומים, שאפילו אני כבר מכירה אותם בע"פ, ניגשתי - עטויה בשריון מנצנץ, היישר לחדר הכיתה - כדי לפגוש את ההורים.
כל מורה/ גננת יודעת שאופי ההורים קובע את אופי הכתה, אם ההורים מחורבנים, יהיו להם ילדים מחורבנים והשנה תהיה קשה מנשוא לי ולהורים הנורמאלים בכיתה.
קראתי להם קטע קטן, עשיתי סבב היכרות - מי הורה של מי ומה הוא יכול לספר לי על הילד - וכבר התחילו הפדיחות.
אחרי שלוש אמהות "רגילות" , התחילה לדבר אמא של ילד שהתאהב בי לדבר. "אני XXX אני אמא של YYY. YYY מת עליך מאמי, הוא לא מפסיק להעריץ אותך בבית, וכל היום הוא מחקה אותך, ומספר לנו את הסיפורים והשירים שאת מלמדת אותו", כמובן שצחקתי, אמרתי לה שאני מקווה שזו מחמאה, וקיוויתי להמשיך, אבל לא. האמא שאחריה כנראה חשבה שזה מה שרציתי, וגם היא סיפרה לי כיצד אחרי המפגש הראשון בו ראו אותי, התלהבה הילדה ואמרה לאמא שאני נראית כמו "פיית הקסם" , הרגליים שלי החלו לרעוד וקיוויתי שהרצפה תפער ואני אבלע לתוכה,אבל מחול השדים המשיך, ובסיומו הסכימו ההורים שאני נראית כמו נסיכה, שאני משרה אוירה רגועה בגן והילדים נהנים להגיע אליו.
אני, אגב, לא הבנתי מי ההורה של מי, משום שרוב הזמן נעצתי את מבטי במבוכה ברצפה, וקיוויתי שתבצע את חלקה בעסקה - ותבלע אותי - כמובן שזה לא קרה.
הו הפדיחות. חוץ מללטף את ראשי בחיבה, כאילו אני הבת של השכן, הם עשו הכל. כבר התחילון להשכח מראשי הדברים החשובים לשמם התכנסנו - ולכן עצרתי את חגיגת ההילולה, הכנסתי מחדש את כולם למרכוז ואחרי 20 דקות אמרתי את כל אשר על ליבי.
בסיום המפגש הגיעו כמה אמהות כדי להודות לי שאני הגננת של הילדים שלהן, כאילו שזה היה תלוי בי.
הלכתי הביתה נבוכה, הרגשתי שאני לא מספיק סמכותית ולכן בדרכי מחוץ לכיתה החלטתי לאמץ לעצמי הליכה פחות מרחפת (הכוללת מבטים לכל הכיוונים, תוך פיזור חיוכים לכל עבר) ויותר סמכותית (ע"ע סופ נאצית). אחרי שלושה מטרים בערך נתקלתי באדנית נמוכה והראש שלי נדפק בזגוגית הדלת של החט"צ.
כן. סמכותי אינדיד.
לראשי שלום. החלון, אגב, נסדק.
אה. את התיק שלי שכחתי בסיפריה, אליה נאלצתי לפרוץ מתוך חדר האחות.
כשהרמתי אותו, קפץ מתוכו עכבר (כן... כזה אמיתי - שצריך להרביץ לו עם כפכף) מזל שלו שלא היה לי כח אליו - נראה אותו מתעסק איתי, כשיש לי כוחות קסם.
שבוע אחרי אסיפת ההורים יצאנו לחופשת ראש השנה. כמות הפיות אותה קיבלתי במייל מילדי הגן שלי איימה להפיל לי את המחשב.
בצר לי פניתי לרכזת החט"צ לומר לה שההורים בגן שלי לא שונאים אותי מספיק. אני מפחדת מהבום שיגיע אחר כך.
"שטויות" אומרת לי הרכזת. הם מעריצים את האדמה עליה את דורכת, היא אומרת לי.
"אבל לא עשיתי שום דבר שזה יגיע לי" ניסיתי להסביר לה.
"לא נורא! את תתגברי. " היא החלה צוחקת "חוצמזה, שמעתי שאת דומה לפייה, מקסימום תכשפי אותם לשנוא אותך" .
גרררר. יא מניאקית עכשיו גם את צוחקת. בחיי אני הולכת לגזוז את השיער שלי. מה? סתם אני דבה?!
ילד מתוקי מתקרב אלי היום עם נגזרת נייר שהכין לכבודי.
"תודה מתוקי" אני אומרת לו.
"תתחתני איתי?" הוא שואל.
"זו קצת בעיה, אתה יודע. אני כבר נשואה, ויש לי ילדים" אני מסבירה לו בחיוך.
בן 5 ולוקח את זה כמו גבר. הוא מצביע על נגזרת הנייר, אני מוסרת לו אותה והוא "אבל וחפוי ראש" נגש למרכז החדר. "אוווף ! מי תתחתן איתי?" שלוש בנות עטות על "המציאה" קוראות בקול "אני - אני!!!" וקורעות ביניהן בידיהן הקטנות את נגזרת הנייר.
אני רוצה לקנח את האף, בתוך אסלת השירותים בגן, שוכב מחוסר הכרה (או מת) עכבר. אולי אותו אחד "כפכפי" ממקודם? הילדים מציצים עליו, חלקם מבועתים חלקם משועשעים.
"תגעי בו" אומר לי בנדיטוס אחד.
"איכס" אומרת לי אחרת.
אני סוגרת את דלת השירותים, ומחפשת את הסייעת כדי שתקרא לאב הבית - שיפנה את הממצא.
אין סייעת באיזור.
אני אוספת את הילדים למפגש, ומתחילה בשירים.
עד שמגיעה הסייעת ופורצת צווחה איומה מכיוון השירותים.
כן.
העכבר נמצא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
