לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מאמי יא מאמי ...


הכלב שאני הכי אוהבת זה חתול. החברה הכי טובה שלי זה אתה. (הכי. נורית זרחי)

Avatarכינוי: 

בת: 46

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

טעות


עשיתי טעות.

אחת כזו גדולה

מאלה שכותבים עליהן בעיתונים וכולם מצקצקים בלשונותיהם ואומרים "אוי ואבוי" או "איום ונורא".

טעות אחת, בגללה אני לא נרדמת.

הטראומה שגרמתי, עליה אני מתחרטת חרטה עמוקה

והגלגל הגדול שהחל מסתובב בגלל רגע אחד של שיקול דעת מוטעה, התחיל את סיבובו היום בשעה החמישית ומי יודע מתי יסתיים ואיך ולאן אגיע.

אני מרגישה את הטורנדו מגיע

והכל סביבי מתחיל להתערבל לו בסערה השמיימה 

ובקרוב גם אני אלך איתו.

אם זה היה קורה לילד שלי, גם אני הייתי רותחת.

ובעיני היא כמו שלי.

על זה הכאב.

על הטעות

הכאב שלה

וההשפלה לה גרמתי שלא במודע.

 

כבר התקשרתי וביקשתי ממנה סליחה שלא הקשבתי מספיק חזק.

מקווה שזה יעזור.

שזה יעבור לה מהר וימחק מהזכרון של הקטנה הזו.

 

אני איומה ונוראה ואין לי מה עוד לומר בעניין הזה, חוץ מהרבה פעמים סליחה.

נכתב על ידי , 2/3/2010 23:28   בקטגוריות עבודה, פסימי  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פיטרותי


המעטפה שהמתינה לי בתיבת הדואר היתה סגורה, וממשרד החינוך.

בכל אופן, פתחתי אותה, ובפנים המתין לי מכתב פיטורין.

אז הלכתי לקנות בגדים ומאוחר יותר לעשות פן. כי מי יש לו זמן להתעסק בזוטות שהגן שלי חוגג שישים שנה למדינה.

כל הערב קיבלתי מחמאות על כמה שאני יפה, ואיך שאני נראית שונה - בוקר לעומת ערב.

וכשיצאתי החוצה, והמופע החל זזתי אחורנית וניגשה אלי מנהלת בית הספר.

"כמה את יפה!" אמרה לי אמא אחת שעמדה בצד,

"אני חושבת על קריירה שניה" עניתי לה, "משרד החינוך החליט שאני לא אחת שהוא רוצה לשמור במערכת, אז החלטתי ללכת על זה ולפצוח בקריירה שניה - דוגמנות"

"את יכולה" ענתה לי האמא

"כן. נאכון." עניתי.

"לא לא , את יכולה" אמרה והנהנה כדי לאשרר

המנהלת הניחה לי יד על הכתף "מה, מאמי? קיבלת מכתב?"

"כן"

"טוב שאמרת לי , אני אטפל בזה.זה משהו שהם עושים בנורמה, אל תיפגעי, אני בונה עליך לשנה הבאה."

אולי בכלל לא מגיע למשרד החינוך אחת כמוני.

מחר אני אדפיס את מכתב התשובה שלי למנהל המחוז. אולי גם אעלה אותו פה. אולי אעלה אותו רק פה, בלי לשלוח.


אתמול הוא אפילו לא הסתכל אלי.

כשנישקתי אותו הוא אמר לי שהוא עייף.ואחר כך הוא התפלא שאני לא חוזרת הביתה כשהמופע נגמר, אלא יוצאת לבלות.

"אין לנו כסף לשטויות האלה! גם בגדים, גם בזבוזים*, גם בית קפה?!" (*את מוציאה על עצמך כסף?! רבאק!!! בזבוזים = אני)

אפילו לא עניתי לו. הזמנתי אותו לבוא, לראות אותי, אף פעם הוא לא ראה אותי בעבודה, זה לא מעניין אותו.

עכשיו אני אעשה בתוך תוכי ברעל'ך, ואוכל את עצמי מבפנים.

הוא רוצה שנצא היום ליום הולדת של חבר שלו, לא נראה לי שאצטרף, לא בא לי "לחגוג" איתם. מחר יש לו פעילות גיבוש עם החברים שלו, כי זה לא בזבוזים. בזבוזים זו רק אני...

 

אני אלך עכשיו לעבודה.

ואני עצובה.

שיט.

 

נכתב על ידי , 4/6/2008 06:37   בקטגוריות סיפורי מאמי, אהבה ויחסים, עבודה, מריבות נונ סטופ..., מאמי בגננות  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מה קורה?


 

אוף עם המחשב הזה! איטי, נכבה בכל פעם שאני בסיום עבודה (או כתיבת פוסט) ובכלל... אוף איתו!


 

אחרי שיעור הצפיה, כשהיתה כבר בדרך החוצה, היא לחשה לי לאוזן "הלוואי ויכלנו לשכפל עוד כמה כמוך, למערכת החינוך". כשסיפרתי את זה לאיש הוא התמוגג ואמר לי "הרי ידוע שאת קורעת את כולן שם"

הרכזת שלי אמרה לי "זה בכלל לא מפתיע אותי"

אמא שלי אמרה "שלא מרוב התלהבות מחר יהיו אצלך חמישה שיעורי צפיה עם מפקחות"

ורק אני חשבתי לעצמי ש"ממש מה שחסר זה עוד כמה כמוני, מערכת החינוך תתפורר מרוב שיגעון, טירוף ומניה".


האיש אמר שהזמינו אותנו ליום הולדת של חבר שלו. אבל מהחברים שלו שאת אף פעם לא מסוגלת לסבול, כאלו טפשים ומרגיזים. אבל בסדר, זרמתי. ובזמן שהיינו שם חשבתי על כמה כלים השארתי בכיור, ואיך יכולתי לנקות אבק ומי שם כאלו קרניזים בתקרה?.

בכל מקרה ישבנו סביב השולחן, ומישהי מהנשים שם תפסה אותי וערכה איתי שיחה על סקס ואיך היא לא מסוגלת לעשות את "זה" כשהיא יודעת שהילדים המתבגרים שלה נמצאים בחדר הסמוך. כאילו, איך אמרת שקוראים לך?! ומדוע זה אמור לעניין אותי???? - והתמונות הנוראיות האלו שרצו לי בראש (מי ישלם לי על זה פיצוי, מי???).

אז הטבעתי את יגוני בבירה. ארבעה בקבוקים. וגם וויסקי. לא הכי משובח, אבל הצלחתי לשתוק ולא להוציא מילים מעליבות מהפה.

ואז למחרת בבוקר כשרציתי לקום לעבודה היה לי קצת קשה.

אני חייבת להפסיק לשתות, אני מתחילה להיות מועמדת טובה לAA.

היום אשאר נקיה.

רק וודקה!


אוי הפרסומת החדשה של יס, עם הו מייקל אהובי פשוט הורגת אותי! איך??? איך הם פספסו אותי?! הרי התסריט שאני הייתי מחברת היה כולל גם חיפוש גופני, התאהבות (אינעל העולם שרה הזו, היא לא מתה בסוף?) וכמובן המרה שלו בחזרה "לטובתנו".

הם לא מבינים כלום מהחיים שלהם, נשבעת.

נכתב על ידי , 4/4/2008 21:25   בקטגוריות מייקל אהובי, עקומה? אני?!, שחרור קיטור, עבודה  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , משפחתי וחיות אחרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmami אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על mami ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)