לפני הכוס השניה או השלישית של וודקה- אשכוליות, המכשי שלי סיפרה כמה נוראיים הכאבים שלה מהוסת שלה.
ואז זה נחת עלי.
לא קיבלתי ואנחנו (כמו כל הנקבות שחיות יחד בלהקות) מקבלות ביחד.
התקף אכילת השוקולדים שלי, בתוספת כאבי השדיים וה(ספק)פצעון שיצא לי בסנטר הוכיחו לי שהייתי צריכה לקבל לפני שבוע או יותר.
אבל לא קיבלתי.
האיש מיד הסיר את עצמו מרשימת המועמדים לאבהות על הדבר שיצמח לי ברחם במידה ואני בהריון, שכן שנינו זהירים עד מאד.
אז מיד הטלתי את האשם בלפטופ וטענתי שאם אני בהריון קרוב לוודאי שיוולד לי איזה לפטופ או במידה ויהיה זה פג - אז אולי איי פון או פאלם.
המכשי הציעה לגדל את הילד הממוחשב שלי, ובכוס הרביעית כבר גיחגחתי לעצמי חלושות בעודי מדמיינת איך זה יהיה להציג את הילד-מחשב בפני ההורים שלי באיזה משפט קלוש סטייל "כן, זה הנכד החדש שלכם, הוא אמנם קטן - אבל יש לו מעבד חזק".
בכל מקרה, היום לקראת צהריים עת התקדרו השמיים, חטפתי את החלושס והאזעקה שמעולם לא נשמעה במחוזותינו נעלמה, ואני אפילו לא הצטערתי.
בתור מישהי שעד לפני שנה עוד ערגה לאיזה עולל קטן נוסף
זה היה מוזר.
הפעם כשיצאנו לרקוד הייתי יותר מדי הלומת אלכוהול, שאפילו ההליכה למרחקים ארוכים (לא ממש) היתה קשה עלי. הכל נראה לי מסוחרר וערפילי, המוסיקה נשמעה לי קצת אחרת ורק העובדה שאנחנו חוגגות שלושים והמכשי שלצידי צוהלת, העיבו על הרצון העז שלי לחבק את ה"כריתי" שלי בבית וללכת לישון.
אז השתוללנו קצת, צחקנו קצת רקדנו הרבה וגם הזענו ואז הצהרתי שאני עייפה.
החלטנו לשבת בבית קפה ולשתות קצת קפה ומי קרח כדי להפיג במעט את אדי האלכוהול שגרמו לפזילה מאסיבית מצידה של עין ימין הסוררת שלי.
המלצר היה משועשע וניסה לשווא להבעיר את הזיקוקין מעל הופל האמריקאי של המכשי. האיש אכל איזה סנדויץ וד' האלמותי אכל ספגטי (בארבע פנות בוקר - בנאדם!) . אני עירבבתי נמרצות את הקרח ופלטתי שטויות לחלל בית הקפה.
בדרך הביתה אמר האיש "הפעם לא נהנית כמו בפעם הקודמת".
הוא לא מבין שזה לא אותו הדבר.
הפעם הייתי עייפה, ולא באמת היה לי חשק.
אבל להיות איתו היה לי כייף.
להיות איתה ועם ד' היה לי כייף.
ולצאת במקום להרקב בבית היה נפלא.
אני לא יודעת למה הוא לא מבין שכל מה שאני רוצה זה להיות איתו.
עדיין.
אני עדיין מחכה שיבוא לי החשק להתעסק עם הגן החדש שלי השנה. כמו בכל שנה באסיפות ההורים, ההורים סיפרו על האהבה העזה שהילדים חשים אלי, והחיבור המיידי שנוצר מצידם וכמובן ההתלהבות הכללית מכך שאני נראית כמו פיה/נסיכה (כך הם במקור).
כמו בכל שנה גם השנה היו המון הורים שהתנדבו להנהגה ההורית (ועד בלשון העם) והיה לי קשה לסרב.
אבל הפעם, קשה לי במיוחד להגיע לגן מאושרת.
אולי כי כל כך נהניתי הקיץ - מהחופש. פעם ראשונה בשש השנים האחרונות.
אולי כי אני מרגישה כאילו אני לא עושה מספיק בשביל הילדים במסגרת הזמן שניתנת לי ועם כל האילוצים של המערכת.
אולי כי אני לא כל כך בטוחה שאני טובה כמו בשנים קודמות או שלמדתי משהו חדש לקראת השנה החדשה (חוץ מלהזהר מבנות אחרות).
אולי זו כמות הילדים שרק גדלה משנה לשנה.
אולי כי אני מרגישה שאיכשהו הצליחו לצמח לי משקולות על הרגליים ולשמור אותי יותר קרובה לקרקע.
בכל אופן קשה לי לצלול לעבודה - כל כולי.
זה מפריע לי. ואני לא מצליחה לשים יד על המקום או הדבר שמפריע.
זה מביא אותי קרוב מאד לסף חירפון.
יש לי חלום שחוזר על עצמו. אני מגיעה לבנק כדי להכנס לחדר הכספות. האיש מבקש לעשות לי בדיקה ביומטרית ומרסס על ידי חומר מיוחד, אני מורידה מעצמי את התיק ומניחה אותו לצידי. אישה,כבת 50 או 60 עם שיער באורך קארה וגוונים בלונדינים, נראית די חביבה, עם משקפיים עבות עושה עצמה ניגשת לפקידה לידי ואז היא פורצת אל מחוץ לבנק בריצה כשהתיק שלי בידיה. ואני, אחוזת אימה ותדהמה רצה אחריה וקוראת בגרון ניחר "תעצרו אותה!!! זה התיק שלי!!!" והיא רצה מהר יותר ממני, ורחוק יותר ויותר. ומדי פעם היא מסתובבת אלי פניה כעוסות שאני מעזה לרדוף אחריה אבל עדיין היא מתקדמת יותר מהר, ממני ואנשים מפנים לה את הדרך. ומביטים בנו בהשתאות.
בכל פעם אני מתעוררת בבעתה, כשאני מגלה שאני פשוט לא מצליחה לתפוס אותה.
למישהו פתרונים?