לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מאמי יא מאמי ...


הכלב שאני הכי אוהבת זה חתול. החברה הכי טובה שלי זה אתה. (הכי. נורית זרחי)

Avatarכינוי: 

בת: 46

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: -. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אז איך היה?


"נו...איך היה החג? איך היה החופש?",שואלים אותי ההורים בחיוכים נוטפי איבה בעודם גוררים את ילדיהם דרך מפתן הדלת- הם בעצם מתכוונים לומר "נו!!! קחי אותו ממני!!! אני רוצה כוס לאטה בדרך לעבודה וגוש הסמארק שדבוק לי לרגל מפריע, קחי את הילד כבר!!!" ואני מחייכת ואוספת את הילדים אלי,

אומרת "היה נהדר" מחייכת ונפרדת מהם לשלום, חושבת לעצמי שאני מוזרה,כי בעצם היה לי קשה והיה לי נורא,

מצד שני, לא באמת אכפת להם שלא הצלחתי לזוז מהמקום באותו יום שלישי בצהריים,

שבכיתי והתעניתי במחשבות על אמא שלו עד הרגע בו ירדנו מהרכב אצל הדודה של האיש

ושהמשכתי להתענות גם ברגעים בהם היה לי שקט לחשוב.

טוב שהייתי עסוקה, כששקט זה קשה.

בקיצור,הם לא הפנימו את הפרצוף החבוי שלי: לא לשאול אותי על החופש או על החג. אין לי כוחות לענות.

 

ולדבר אחר לגמרי...

 

זאתי הרגה אותי מצחוק, במיוחד משום שכל תיאורי המזון שלה (או ההיעדר שלו) כל כך שונים מהמטבח של אמא שלי (רומנים זה כאן), שעמוס עד לעייפה במיני מזונות שונים וטעימים עד מאד.

אני בזבזתי את כל ערב החג במחשבה והתנחמות על כך שכשניסע לאמא שלי אז יהיה לי הכבד הקצוץ של אמא ולא סלט אבוקדו, וחרוסת אמיתית של אמא ולא גללי כבשים (או מה שלא התכוון המשורר שהכין את הכדורים הקטנים והבלתי לעיסים ההם)  וכמובן שיהיו לי הקניידעלך של אמא ולא כדור הבייסבול שליווה את המרק שהגישו לשולחן שלנו. אמא גם הגדילה לעשות והתחילה לתאר לי את הניסויים החדשים והטעימים שלה, שכנראה היו ממש טעימים כי היא לא הצליחה לחלץ דרך אצבעותיה של אחות- גיסי את התבנית עד שזו (הבהמה המלוכלכת!) רוקנה אותה. מה, היא לא יודעת שאנחנו רעבים פה?!

רציתי לשאול, מה העניין עם סלסילת הענק ובה רגל של כבש? לא שמעתם על עוף? ולמה מסובבים אותה מעל לראשים שלנו עם כל הסחורה בפנים? ומה קרה לקערה היפה של פסח? ולמה נשים לא קוראות אצלם בהגדה? ומי קבע שבגלל שיש לי פות ולא פין אני צריכה לפנות ולהגיש מיני מזונות? ולמה הן מסתכלות עלי בגבות מוגבהות אם אני שותה כוס יין במקום להדחס עם שאר הנשים במטבח? מי אמר שיהיה מקום? ולמה אני צריכה לסחוב אחרי שהתלבשתי כל כך יפה?

ומי קבע שהמטבח שלהם הרבה יותר מוצלח? מי קבע שזה המטבח שלהם בכלל ?! הן דור שני בארץ. ושלא יקשקשו לי "את כבר משלנו" אותי חינכו בבית וכן, אני אוכלת אותן לבוקר/צהריים וערב בשניה.אה. ואצל אמא שלי יש יותר ממרק עוף. שוב. ג'סט פור דה רקורד.

 

בקיצור, שנה הבאה אצל אמא.

 


סתם מחשבות :

 

*רציתי לציין שה'נאקלז' של אהרוני פשוט דוחים, וכדאי שישקול הסרת שיער בשעווה. (או שיפסיק עם הקלואוזאפים לפרקי האצבעות שלו. במיוחד בזמן לישה.)

*כשהחברה הטובה שלך בוכה ורוצה לצאת לטיול אוהלים אפילו כשקר בחוץ, את צריכה להיות יותר משכנעת ולהציע לה בירה נוספת לפני שתדברו על העניין 'לעומק'. אחרת תמצאי את עצמך כמוני, אורזת מעילי פוך לצד ביקיני ומתפללת לטוב - כלומר לרזות באופן דרסטי בעקבות מכת ברק.

*איך זה שתמיד אחרי שאני קונה איזה משהו במבצע ואני נורא מרוצה לפחות לדקה, אני מוצאת משהו פי  10 יותר טוב וברבע מחיר?

*מי זוכר ומי יודע, מה או מי שכנע אותי לקחת כלבה?

*אוכל זה דבר נחמד.

*שומן עודף, מצד שני, זה לא.

*יום כדור הארץ זה יום מפגר. כאילו באמת אכפת להם.

*אם יש מיתון, לא מרגישים אותו באגף הבשרים בסופר.

*אגב, סדרות הפשע של יס גורמות לי לרייר. יחי הפתולוגים.


הייתי, והלכתי לארוז פוך ובקיני.

 

 

נכתב על ידי , 23/4/2009 17:37   בקטגוריות המכשפולה - ועצותיה, זו אני, סיפורי מאמי, עקומה? אני?!, רומניה זה כאן, שחרור קיטור  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על חרמנים זקנים ואינטרנט


 

אדם תמים אנוכי.

התחלתי לכתוב באינטרנט בגיל 23,

הגדרתי אז הייתה "לא מבינה ולא מתעניינת יותר מדי באחרים המקיפים אותי"

העולם שלי היה מורכב מהאיש וממני.

והכל היה טעים וורוד ונעים.

אחר כך היתה חתונה, היו כמה שנים של הריונות, לידות ושקט תעשייתי.

וכשחזרתי לכתיבה בפול גז כבר הייתי אחרת.

הייתי כבר אשת איש, אמא, לא ילדונת, ערה לנעשה סביבי (או לפחות חושבת שאני כזו)

קצת יותר גלויה כלפי פנים

מוחצנת, לעיתים יותר מדי, כלפי חוץ.

הקוצים שלי לא שויפו,

הם הגיעו לדרגת המאסטר, הם לא מורגשים עד לרגע בו אני שולפת אותם ממיסתורם והם גורמים למיגור הנגף.

 

התחלתי לטייל בישרא יותר ויותר,

עם השנים, הרבה 'ניקים' הפכו למוכרים יותר או פחות,

חלק מהוירטואליה הפכה לאמיתית ומוחשית יותר.

המילים הפכו ליותר אישיות

והתגובות ליותר אישיות

אני לא יודעת איך לא עליתי על זה על ההתחלה

איך הורדתי את המגננות ונתתי לעצמי להיסחף בתגובות

מאוחר מדי, בסיורי בבלוגים שונים, גיליתי

שישרא מלא ב'ציידים'

ציידי בנות

נערות

נשים

וגיליתי שלא מתאים לי להיות ניצודה

אני לא פנויה

לא מתאים לי שישחקו לי במוח

במסווה של דאגה מעושה

לחיי, לזוגיות שלי ולנפש שלי

למעשה,

לא מתאים לי שפדופילים למחצה אפילו יגיבו אצלי

הם סוג של טינופת וספאם שאני לא רוצה בבלוג שלי

בקירבה שלי

 

אני מקיאה אתכם החוצה

חלאות במסווה אנשים

אל מחוץ למערכת שלי.

 

קיש - קיש - קישתא.

 


מחווה למכשי

מכשי ואני "ארוחת בוקר ארומה בבקשה"

קופאי בארומה "ואיך את אוהבת את הביצים שלך?"

מכשי "מגולחות"

 

ועל זה נאמר... את מלכההההה

נכתב על ידי , 19/11/2008 19:44   בקטגוריות זו אני, המכשפולה - ועצותיה, שחרור קיטור  
66 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אן בורן צ'יילד


 

לפני הכוס השניה או השלישית של וודקה- אשכוליות, המכשי שלי סיפרה כמה נוראיים הכאבים שלה מהוסת שלה.

ואז זה נחת עלי.

לא קיבלתי ואנחנו (כמו כל הנקבות שחיות יחד בלהקות) מקבלות ביחד.

התקף אכילת השוקולדים שלי, בתוספת כאבי השדיים וה(ספק)פצעון שיצא לי בסנטר הוכיחו לי שהייתי צריכה לקבל לפני שבוע או יותר.

אבל לא קיבלתי.

האיש מיד הסיר את עצמו מרשימת המועמדים לאבהות על הדבר שיצמח לי ברחם במידה ואני בהריון, שכן שנינו זהירים עד מאד.

אז מיד הטלתי את האשם בלפטופ וטענתי שאם אני בהריון קרוב לוודאי שיוולד לי איזה לפטופ או במידה ויהיה זה פג - אז אולי איי פון או פאלם.

המכשי הציעה לגדל את הילד הממוחשב שלי, ובכוס הרביעית כבר גיחגחתי לעצמי חלושות בעודי מדמיינת איך זה יהיה להציג את הילד-מחשב בפני ההורים שלי באיזה משפט קלוש סטייל  "כן, זה הנכד החדש שלכם, הוא אמנם קטן - אבל יש לו מעבד חזק".

בכל מקרה, היום לקראת צהריים עת התקדרו השמיים, חטפתי את החלושס והאזעקה שמעולם לא נשמעה במחוזותינו נעלמה, ואני אפילו לא הצטערתי.

בתור מישהי שעד לפני שנה עוד ערגה לאיזה עולל קטן נוסף

זה היה מוזר.


הפעם כשיצאנו לרקוד הייתי יותר מדי הלומת אלכוהול, שאפילו ההליכה למרחקים ארוכים (לא ממש) היתה קשה עלי. הכל נראה לי מסוחרר וערפילי, המוסיקה נשמעה לי קצת אחרת ורק העובדה שאנחנו חוגגות שלושים והמכשי שלצידי צוהלת, העיבו על הרצון העז שלי לחבק את ה"כריתי" שלי בבית וללכת לישון.

אז השתוללנו קצת, צחקנו קצת רקדנו הרבה וגם הזענו ואז הצהרתי שאני עייפה.

החלטנו לשבת בבית קפה ולשתות קצת קפה ומי קרח כדי להפיג במעט את אדי האלכוהול שגרמו לפזילה מאסיבית מצידה של עין ימין הסוררת שלי. 

המלצר היה משועשע וניסה לשווא להבעיר את הזיקוקין מעל הופל האמריקאי של המכשי. האיש אכל איזה סנדויץ וד' האלמותי אכל ספגטי (בארבע פנות בוקר - בנאדם!) . אני עירבבתי נמרצות את הקרח ופלטתי שטויות לחלל בית הקפה.

בדרך הביתה אמר האיש "הפעם לא נהנית כמו בפעם הקודמת".

הוא לא מבין שזה לא אותו הדבר.

הפעם הייתי עייפה, ולא באמת היה לי חשק.

אבל להיות איתו היה לי כייף.

להיות איתה ועם ד' היה לי כייף.

ולצאת במקום להרקב בבית היה נפלא.

אני לא יודעת למה הוא לא מבין שכל מה שאני רוצה זה להיות איתו.

עדיין.


אני עדיין מחכה שיבוא לי החשק להתעסק עם הגן החדש שלי השנה. כמו בכל שנה באסיפות ההורים,  ההורים סיפרו על האהבה העזה שהילדים חשים אלי, והחיבור המיידי שנוצר מצידם וכמובן ההתלהבות הכללית מכך שאני נראית כמו פיה/נסיכה (כך הם במקור).

כמו בכל שנה גם השנה היו המון הורים שהתנדבו להנהגה ההורית (ועד בלשון העם) והיה לי קשה לסרב.

אבל הפעם, קשה לי במיוחד להגיע לגן מאושרת.

אולי כי כל כך נהניתי הקיץ - מהחופש. פעם ראשונה בשש השנים האחרונות.

אולי כי אני מרגישה כאילו אני לא עושה מספיק בשביל הילדים במסגרת הזמן שניתנת לי ועם כל האילוצים של המערכת.

אולי כי אני לא כל כך בטוחה שאני טובה כמו בשנים קודמות או שלמדתי משהו חדש לקראת השנה החדשה (חוץ מלהזהר מבנות אחרות).

 אולי זו כמות הילדים שרק גדלה משנה לשנה.

אולי כי אני מרגישה שאיכשהו הצליחו לצמח לי משקולות על הרגליים ולשמור אותי יותר קרובה לקרקע.

בכל אופן קשה לי לצלול לעבודה - כל כולי.

זה מפריע לי. ואני לא מצליחה לשים יד על המקום או הדבר שמפריע.

זה מביא אותי קרוב מאד לסף חירפון.


יש לי חלום שחוזר על עצמו. אני מגיעה לבנק כדי להכנס לחדר הכספות. האיש מבקש לעשות לי בדיקה ביומטרית ומרסס על ידי חומר מיוחד, אני מורידה מעצמי את התיק ומניחה אותו לצידי. אישה,כבת 50 או 60 עם שיער באורך קארה וגוונים בלונדינים, נראית די חביבה, עם משקפיים עבות עושה עצמה ניגשת לפקידה לידי ואז היא פורצת אל מחוץ לבנק בריצה כשהתיק שלי בידיה. ואני, אחוזת אימה ותדהמה רצה אחריה וקוראת בגרון ניחר "תעצרו אותה!!! זה התיק שלי!!!" והיא רצה מהר יותר ממני, ורחוק יותר ויותר. ומדי פעם היא מסתובבת אלי פניה כעוסות שאני מעזה לרדוף אחריה אבל עדיין היא מתקדמת יותר מהר, ממני ואנשים מפנים לה את הדרך. ומביטים בנו בהשתאות.

בכל פעם אני מתעוררת בבעתה, כשאני מגלה שאני פשוט לא מצליחה לתפוס אותה.

 

למישהו פתרונים?

נכתב על ידי , 22/9/2008 22:08   בקטגוריות החלומות האלה, ג'יזס!, המכשפולה - ועצותיה, מאמי בגננות, סיפורי מאמי, עקומה? אני?!, אהבה ויחסים  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , משפחתי וחיות אחרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmami אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על mami ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)