מאמי יא מאמי ...

היא הגבירה את המוסיקה ברדיו - בנסיעה כל הדרך חזרה הביתה, היה שקט מעיק שישב עליה ונתן לה לשמוע את עצמה מתחרפנת לו בטלפון עשר דקות קודם לכן, אז היא הגבירה את המוסיקה כדי שלא תעלה לה בחילה שוב.

"לפעמים", היא אמרה לי "אני שוכחת שהוא לא חייב לי כלום. שבעצם אין בינינו שום דבר" והנהנתי אליה בהסכמה, כי מה כבר אני יודעת על חברות שכזו או חברות בכלל.

"אבל הוא מעך לי את הלב, הוא העדיף אותה ולא אותי, ואני הבנתי אותו עוד לפני כן, ידעתי שאני עומדת לפני התרסקות מול רכבת" היא אמרה לי בקטנוניות והביטה בי בעיניים אדומות "אני רגילה להפסיד לאחרים, גם לאחרות. לרגע חשבתי שזה אחרת... שאין לי תחרות בכלל. שזה לא אותו הדבר. מתברר ששוב טעיתי. "

הבכי התגבר ונעשה מעיק.

"על מה את בוכה בכלל?"

"אנשים לא נותנים לי סיכוי, כי אני לא נותנת להם סיכוי. אין בי חלונות או פתחים. או שהכל חומה בצורה או שהכל פתוח ורואים את החרבה.או שאין סודות או שהכל סוד גדול. אך אפשר לספר סוד לאחת שכמותי - כזו שערוותה פתוחה בפני העולם כולו?, אני? הסודות שלי בחוץ, בגלוי. אני פשוטה מדי; בלי חידוני התנ"ך, שואלים ומקבלים תשובה חד משמעית - נעימה או לא. אני מוזרה מדי. " 

"אז עכשיו זה עניין של הערך שלך בעיני אחרים? אני לא מבינה על מה את בוכה, על זה שהוא לא סיפר לך או על זה שהוא סיפר לאחרת?"

"אני? אני בוכה על עצמי.אני לא עומדת בציפיות שלי מעצמי. חשבתי שאני לא קנאית - טעיתי, הנחתי שאם לא אלחץ הוא יספר לי הכל בקצב שלו - טעיתי. אני כולי, גיבוב של טעויות. והכי גרועה היתה התגובה שלי לשמחה שלו, לניקיון שלו."

"מה רצית? הוא ניקה ושאל אותך מה דעתך"

"אנשים לא רוצים לקבל ממני מה שאני נותנת. הם רוצים לקבל את מה שהם חושבים שיקבלו. לא מה שיוצא. בשורה התחתונה, אנשים לא רוצים לקבל ממני את החרא שלי, אני ליטל מיס פרפקט. לדעתי הוא ציפה לקריאות צהלה פושרות, הוא לא ציפה להתקף פסיכוטי".

"מה שיוצא אני מרוצה?"

"לא ציפיתי לשרוט אותו ככה. לא חשבתי אי פעם שזה מה שיצא לי מהפה. זה היה נורא, אבל הרגשתי פצועה ולא יכולתי לעשות עם זה כלום. זה עטף אותי ולחץ עלי בצורה כזו שלא היתה ברירה אלא להקיא את זה מתוכי. ועכשיו חוץ מלבקש ממנו אלף פעמים סליחה, אין לי עוד מה לעשות.  אני חושבת שזו הסיבה שחושבים שאני לא חברה מספיק טובה.כי אני פשוט לא."

אני מניחה שלא.

החלטתי ללכת ולהבהיל את ילדי הגן בסטייל שלגיה. חמושה בכרטיס האשראי נחתתי בטויסאראס, ומדדתי את השמלה היחידה שנותרה. היא לא התאימה, אלא אם קו המותניים באמת אמור להתחיל מתחת לשדיים- אז אני אקח את כל המילים הרעות שלי בחזרה... אז השנה אתחפש לנערת הרמון. גם ככה אין לי ממש כוחות.

 כנראה אני ממש מוצלחת אחרת אין הסבר לזה שבכל שבוע מגיעים אנשים מבחוץ לצפות בי מעבירה מפגשים בגן ואז הם יושבים ומשוחחים עימי ארוכות על כמה הם נהנו. האמת,בדיעבד זה נעים. אבל שלושה ביקורים בשבוע בו אני עובדת רק חמישה ימים בבוקר - זה הפך להיות לי קצת מוגזם.

אבא שלי, בקרוב ימלאו לו 60. השאננות פושה בכל מקום. אמא שלי החליטה לקחת את כל המשפחה ביחד לטיול לצפון הארץ, בית מלון לכל הילדים והנכדים. לשישבת.

הבעיה, אחותי הגדולה עתידה ללדת בכל יום.

אמא "אז אני יכולה להזמין את הסופ"ש ההוא?"

טולי "אין לי מושג אמא, אני לא באמת יכולה לדעת מתי אני אמורה ללדת"

אמא "יופי חוֹכֵם! איך אני יכולה לדעת אם להזמין סוף שבוע כשאת לא מפסיקה להתחכם?!"

התקינו לי מטבח ושברו לי חלק ממנו. שלא לדבר על זה שהוא לא באמת מושלם כמו שהובטח לנו, לפני שהוספתי עליו עוד כמה עשרות אלפי שקלים. ואני - אני לא הלקוח הנודניק שיחזור כי חסרה לו איזו מדבקה על הבורג. אני מאלה המחליקים - הלקוח השקט שהולך ולא חוזר אם הוא מתאכזב, אבל אפילו בשבילי זה היה יותר מדי לראות את הנזק שנגרם למטבח שלי. אני רוצה פיצוי. אני רוצה אותו מ - ה - ר.

הרמתי טלפון לאתר הבניה ודיברתי עם האחראי, דיברתי בשקט, דיבור מדוד וראציונלי, הצגתי את הבעיה בצורה הכי ברורה והבהרתי שאני מצפה לתיקון מהיר של הבעיה לפני שאני מתחילה להתרגז באמת... בעיקר, כי רציתי לא להתפרץ עליו. רציתי להשאר אנושית - כזו שאפשר לדבר איתה.

בסיום האיש הסתכל עלי בהשתאות ואמר לי "וואו - נכנסת באמאמא שלו". כנראה שבכל זאת עברתי איזשהו שינוי. אסרטיביות זה יופי.

אני לא מצליחה  לישון בלעדיך

וכל כך רציתי

לישון

בראש שלי רצו כל מיני שירים

וניסיון נוסף להרדמה עצמית נכשל

אני לא צריכה שתדבר אלי

למרות שזה בונוס נחמד

אני רק צריכה להרגיש

את משקל הגוף שלך

לצידי

ואולי להצמיד

טוסיק לטוסיק

כדי שאוכל לישון בשקט

אוף...

מתי זה כבר יקרה?

 אז אחרי שעתיים שינה בטוטאל, בלי להחשיב את זה שישנתי כמו שבוי ויאטנמי בשעתיים האלה (הצוואר בזוית בלתי אפשרית בגלל הילד שהחליט לישון על הכריות - לרוחב, והרגליים שמצאו עצמן מחוץ למיטה כי הילדה ישנה באלכסון), התעוררתי לעוד יום של ריצות וסידורים, אותם סיימתי בשעה 10:00 בערך.

החלטתי ללכת לישון, פתאום הכלבה החלה לנבוח על הדלת בטירוף, קמתי כדי לכעוס ואני מבחינה באחותי ההרה מחוץ לדלת הבית, מסדרת את המחסן ומוציאה בגדי תינוקות, מרגישה בבקשת העזרה שעתידה לבוא, אני נמלטת על קצות האצבעות לחדר השינה תוך התעלמות אלגנטית מנקישות בדלת.

אני עייפה ורוצה ללכת לישון, עוד מעט עבודה.

הנקישות משתלבות כמנגינה עם זמזום עצבני בדלת, אני ממשיכה להתעלם, אף אחד לא יודע שאני פה...

הראש מונח בעדינות על הכרית ואני שומעת שקשוק מפתחות בדלת, מוכנה להתעלם ולהרדם אבל קול גרירת כסאות מרים אותי מהמיטה.

מאמא רומניה עומדת בפתח הדלת: "אוי ואבוי איך הבית הזה נראה!!!" נשמעת קריאת שבר.

אוי, אני לא אשן היום?

אני קמה בעדינות מהמיטה, "אמא?!"

"את בבית?! את ישנה?!?! הכלבה עשתה פה פיפי!!! איך את ישנה בכזה בלאגן??! ועוד כשאת בבית???"

"אני עייפה, האיש במילואים ולא ישנתי טוב בלילה"

"את הולכת לישון!?"

"אני עייפה..."

"את מגדלת ילדים!"

"אבל שטפתי את השירותים והרצפה לפני שנכנסתי למיטה"

"אבל הכלב (היא מסרבת להפנים שזו כלבה) עשה פה פיפי" אומרת המאם ומצביעה בציפורן מטופחת על העדות המרשיעה

"אני אנקה את זה לפני שאקום לעבודה. אני עייפה..."

אין עם מי לדבר, אני חוזרת למיטה, מסדרון רוחות מתחיל לנשוב בגלל החלונות והדלת הפתוחים ואני רועדת תחת השמיכה, שומעת את מאם מדברת לעצמה כאחרונת הפולניות "איך היא לא מנקה? ככה חינכתי אותה?! בלה בלה בלה "

אני נכנעת ומחליטה לאכול משהו לארוחת הבוקר

קמה וחותכת לעצמי סלט, הכיור מלא כלים ואין לי כח להרים אפילו כפית, אני אוכלת באיטיות - צופה בטלויזיה באפיסת כוחות באחד הפרקים של מספרים ב"יס מקס", לועסת את חתיכות הגמבה העסיסית  ומנסה לעקוב אחרי העלילה.

"איך יש לך כח לצפות בטלויזיה, ואין לך כח לנקות את הבית?! לחיות בסירחון, זה לא החינוך שלי... בלה בלה בלה..."

"אמא... בבקשה... די. אין לי כח לריב"

"אני לא רבה!!! אני רק מציינת עובדה. הבית מסריח ואת יושבת לך כמו בטטה מול הטלויזיה"

"אמא, אני עייפה."

הבית מתמלא בשקיות נילון עמוסות בגדי תינוקות אותם אמא ממינת באדיקות לפי מידות, עובי ואורך.

אמא ממשיכה ללהג לעצמה על חוסר כשירות מצידי, ואני מחליטה בכל זאת לנסות ולישון.

ושוב היא ממשיכה "איך את הולכת לישון?!" היא זועקת אחרי, "זה לא החינוך שלי!!! זה לא הדרך שלי!!!"

אני קמה ובשלווה מתחילה להוציא את שקיות הניילון מהדלת, אחר כך אני עומדת ואומרת "אני לא שלוחה של המחסן של טולי, אין לי כח לזה" ומלווה את המשפט בסגירת הדלת.מעבר לדלת הסגורה אני שומעת את מאם נעלבת עד עמקי נשמתה "היא סגרה לי את הדלת!!!!ראית את אחותך?!"

כבר מאוחר מכדי לישון, אני ניגשת להתלבש לעבודה. כוסאומו.

קודם ניילל קצת לאיש.

האיש צוחק בטלפון ואני ממשיכה להתלבש, אמא פותחת את דלת החדר הסגורה שלי, חצי עירומה אני עומדת מולה, היא אוחזת בידה ערימת בגדים "זה לתות. מה את עושה?!"

"מתלבשת לעבודה" רוח פרצים נכנסת מחדר המדרגות מעבירה בי רעידות

"לעבודה הא?"

"כן. לעבודה. אני רוצה להתלבש אמא."

שלוש דקות אחר כך אני עומדת לפני דלת הבית. "להשאיר לכן פתוח?"

"שהכלב לא יצא אחריך."

"היא לא תצא. הכלבה."

אני עולה בליווי תלונות על תנאים סניטריים במגורי, ונוסעת לעבודה עמוס בעייפות ומרמור.

עצבנית אני מגיעה לעבודה.

אחר כך אני מחליטה ללכת לבסטפרינד - העיקר לא להתקל שוב באמא בחזור.

בערב אני נכנסת לבית.

הבית בוהק. על הכיריים שלושה סירים עמוסים בכל טוב. לכלבה יש אוכל ומים, והמיטות בחדרים מסודרות למשעי.

אני מרימה טלפון לאמא.

"אמא, צלצלתי להגיד לך תודה שסידרת וניקית" אני אומרת, אכולת רגשות אשם

"אני ממש מאוכזבת ממך, " ממשיכה אמא את נאום אחר הצהריים "לא ציפיתי להכנס אליך ולראות את הבלאגן הזה אצלך"

"אמא, את יודעת שלא הזמנתי אותך, אני הייתי מעדיפה לישון"

"אה, אז אני לא מוזמנת"

"אני מצטערת אמא, הכל יוצא לי עקום. התקשרתי לברך ויצאתי מקללת."

אמא ממשיכה לדבר ואני מעדיפה לנתק.

אין לי כח.