מאמי יא מאמי ...

אז זאתי נתנה לי שעורי בית.

מכירים את זה שהאיש שלכם רוצה מאאאד שתצאו איתו לנופש, רק כדי שיהיה לו על מי לזרוק את הילדים בזמן שהוא עסוק בתלונות של עובדים אחרים לועד שארגן את הטיול? ואז את זה שהוא מתעצבן כשאת אומרת לו שלא בא לך להשפיל את עצמך, שוב, בלבקש חופש בזמן הלימודים יען כי לא יתנו לך? ואז אחרי שהוא מחמיץ פנים מאד, אתם הולכים לבקש חופש והמנהלת לא נותנת לכם חופש כי כשזה נוגע אליכם, ולא לנופש שהיא קבעה עם בעלה בורנה, אז אסור - בתכלית האיסור לכופף את הכללים? ואז כשאתם רוצים להזמין טיסה מנתב"ג מתברר לכם שהטיסה האחרונה יוצאת ביום שישי בתשע בבוקר ושכל טיסות הצהריים יוצאות משדה דב וזה אומר שבנוסף ל 318 השקלים שעולה לכם הכרטיס בהנחה תצטרכו לשלם לרכבת ולמונית ספיישל שתקח אתכם מהאוניברסיטה לשדה דב ועדיין תגיעו לאילת אחרי כניסת השבת ולא תוכלו לבלות בה כי היא נסגרת בכניסת השבת? ובנוסף לכל הזין הזה רוצים להכנס אליך לשיעור צפיה ביום שלישי על הבוקר וזה אומר שעד יום ראשון הכל צריך להיות סגור ומדוגם כולל תחנות עבודה בשלוש רמות כי כושלאמא שלהם?

מה לא?!

מזלכם.

יאללה קובי, 'תלונן קצת.

אההה. הוא התחיל עם זה.כבוד למגזר!

קריאת "הומייה!" ומוסיקה אקזוטית בבקשה.

אחרי שעתיים שינה בקצה המיטה, אוחזת רק בקושי בפוך ומנסה להתמודד עם אצבעות רגליו של הילד התחובות בתוך הנחיר הימני שלי התעוררתי לצלילי השעון המעורר מתוך הנייד. הכלבה מיללת מעבר לזגוגית החלון הסגורה.( כן, היא ישנה בחוץ,עוכרת ישראל. מי יתן ותודח בימינו במהרה). הניסיונות שלי לחזור ולגנוב עוד 3 דקות שינה עלו בתוהו.

בראשי שמעתי את קולו של האיש (בתפקיד גיאזוארץ) מתאר את המשימה הראשונה להישרדות על פני האי, עלי להביא את הילדים עד השעה 08:00 לגן ולבית הספר, כאשר הם לבושים, לאחר ארוחת בוקר, מסורקים, ממורקים ומצוחצחים באופן עקרוני.

בזריזות של חמוס ניערתי את הילדה מהמיטה, ופניתי להכין לילדים ארוחת בוקר. עכשיו אני שומעת את כל המלעיזות, "למה לא הכנת להם בערב?" והתשובה: כי זה לא טעים.  בקיצור, אני ממשיכה בצווחות ה"פוצ'קו קום!!!" "בוקר טואוווב"  תוך הכנת הכריכים וחיתוך התפוח היישר לקופסאות האוכל שלהם. התות מגיעה אלי ואני מתלבשת ומסרקת אותה במקביל.

אחר כך אני מתפנה להרים את הפצפוץ מהמיטה שלי (הוא עוד ישן בשפגאט, החצוף!) אני מעמידה אותו על רגליו ומרטיבה לו את הפנים. ניסיונות המרד מדוכאים בהקדם ואני מעודדת אותו "היום יש לך חוג קפוארה אחרי הגן, בוא נגיע לשם מהר!" הילד ממהר להתלבש ואני משלימה את ההופעה שלי בקליפס בשיער. כן, בימים החופשיים, אף אחד לא יראה אותי יוצאת מהאוטו. חוץ מהשומר בגן של הפצפוץ.

בשעה שבע וחצי אני מצעידה את הילדים במהירות לרכב.

המכשול השלישי הוא העובדה שדלת אחת ברכב לא נפתחת (בינינו, למי יש זמן לתקן את זה!?) אז הילדים נכנסים לרכב בטור עורפי. נו טוב, יש לי רק שניים, מה אני מתלוננת? הם מתיישבים ובשבע שלושים ושתיים דקות אנחנו יוצאים מהחניה כדי להתקע אחרי 3 למדים ברציפות.

אנשים לא מבינים שבשבע וחצי בבוקר כל ההורים של מודיעין מורידים את ילדיהם בגנים? מה אתם עושים לי טסט בשעה הזו של הבוקר?

אחרי 5 צפירות, ניסיונות עקיפה מימין ומשמאל  וחיתוך זריז של הנתיב אני מצליחה להשתחל לנתיב המתאים לי, רק כדי להתקע אחרי רכב שחנה בנתיב נסיעה.

יו מאסט בי קידינג מי!! שוב אני משתלבת, מנסה להגיע לנתיב הימני, הפתוח (הרגל ישראלי ידוע - "לעמוד בשמאלי ויהי מה"  עוזר מאד בשעות העומס) ואז אני מתקדמת ושועטת לעבר בית הספר.

הילדה משתחלת מחוץ לרכב, מתנשקת ונעלמת. חצי נקודה למאמי. יאיי!

בדרך לגן של הילד יש עוד 4 צמתים ובהן גני ילדים. אני חונה בימין ומקבלת צפירת נזיפה מהנהג שרצה לחנות נגד כיוון התנועה - כוסאומו, כי אני חכמה וצדיקה יותר.

הילד שורך רגליים בדרך לגן. בכניסה הוא אוחז ברגלי ומאט אותי.

"הווו אני משיגה אותך!!!" אני גורסת בטון מתגרה. הילד מרפה מהרגל ומתחיל לרוץ לכיוון הגן, "אני מנסייח!" הוא טוען (אני מנצח), ונבלע בתוך הגן. אני מניחה את האוכל שלו במקום ופונה ללכת. הגננת מנסה לעכב אותי שוב, רבאק, קאנט יו סי שיש לי קליפס בשיער וומן?! אני ביום חופשי. תני לילד להרביץ למי שמתחשק לו, נכין קרן לנפגעים. זכיתי בחסינות ויש לי עוד שלושה ימים על האי.

אני ממהרת לשוב לבית ולנסות להשלים שעות שינה.

גיח.

רשימת מטלות מונחת על השולחן. אני והTDLים שלי.

אני פונה לשורה הראשונה, חושבת מה עבר לי בראש כשכתבתי אותה  ואז מוחקת אותה.

גם שורות שתיים ושלוש נראות לי מיותרות.

הררי הכביסה קוראים לי ואני מכינה את ערימות הכביסה לפי צבעים על כל חדר האמבטיה של הילדים. זה נראה כמו חומר לשבע מכונות כביסה. עשו לי טובה, בגדים נקיים זה אובר רייטד. המורה המקבילה מתקשרת אלי אס או אס ואני נפרדת בשמחה מהכביסה ומגיעה לבית הספר לעשות הכנות אחרונות לקראת מסיבה הולכת וקרבה. אחרי שעתיים סיימתי להכין תפקידים לילדים, להרים תפאורה ולהכין נפנפים לידיים. כי עוד לא נס ליחם.

אני פונה ללכת ונזכרת שאני עובדת עוד 4 שעות (מנוחה איז פור דה וויק ואלה שעובדים בהיי טק) אז אני חוזרת לאמבט שנראה כמו כתם צבעוני ענק ומתחילה בהפעלת מכונות כביסה.

הכלבה בוהה בי דרך החלון, ומנסה בעדינות לגרד את הזגוגית. אני חושפת כלפיה שיניים - מבחינתי היא המודחת הבאה. אני לא בנויה לבעלי חיים שטרם חונכו.

כדי למלא את מקום ראיונות ה"איך חשתי בדיוק כשקשרו אותי לטל אנגלנדר" אני מרימה טלפון לאיש ומדווחת לו על הדרך בה בוצעו משימות הבוקר, הוא שמח ומוסר לי עוד כמה משימות עד שאלך לעבודה.

זחוחה כהדס אני פונה לביצוע המשימות החדשות - הידד יש לי יום חופשי עוד שעתיים שלוש, אני רושמת אותן ומהנהנת לעצמי. כן, אין לי חיים. עכשיו לטפל במטבח הארור.

 אחרי כמה פעמים בהם שוחחתי עם המשיבון, יצאתי לעבודה. נכשלתי במשימה.

אך לא יצאתי מובסת. לא. לפני שיצאתי הבטתי במראה ואמרתי לעצמי "את מאמי, את השורדת האחרונה".

קריאת "הומייה" וסגירה.

.

אני עדיין חלשה ומשלשלת, מחליטה להתייצב בסופר הזול הקרוב לבית ביום שני בבוקר, המטרה : קניות.

מצוידת בכרטיס אשראי ועגלה שעברה את מבדקי הנסיעה שלי (בלי גלגלים רועדים ולא מושכת רק ימינה או רק שמאלה) נכנסתי לסופר. המקום חדש, תיארתי לעצמי שבשעה שמונה ורבע בבוקר ביום שני הוא יהיה ריק.

הו הטעות המרה! המקום היה עמוס לעייפה בכל מיני זקנות חביבות שהעמיסו על העגלות שלהן מכל הבא ליד ורוקנו בשיטתיות את המדפים.

אני הייתי מאד ממוקדת מטרה ומאחר והגעתי בלי רשימה מסודרת אלא רק עם "תמונה כללית" של מה שאני עתידה להכין לקראת החג התחלתי לנהוג כשאר הזקנות ודידיתי לי לאיטי בין העגלות האחרות, העמסתי המוני רימונים ותפוחים, שלפתי כמה סלסלאות של פטריות יפות והמוני מיני ירק והמשכתי הלאה, שמחה וטובת לב.

המטרה : צנוברים.

אתם יודעים כמה גדול הסופר הזה?! הוא כמו מרכז מסחרי! התחלתי לקרוא שלטי חוצות "חד פעמי!!!" "מוצרי תינוקות" "הכל למטבח" אחרי מסע כומתה שבו עברתי בכל הפריקינג סופר הגעתי בחזרה לאיזור הירקות שאיתו פתחתי, שם היתה סדרנית של פיצוחים.

 היי זה כמו לפגוש את "מר מפה" מהתיק של דורה!.

"סליחה, אולי את יודעת בבקשה איפה אני יכולה למצוא כאן צנוברים?"  שאלתי, האישה מצמצה בעיניה, חייכה אלי ברחמים ואמרה "במעבר השני, בתחילת המעבר, ליד מוצרי האפיה".     

ניגשתי לשם, התחלתי לקרוא, לצד השקדים המולבנים היה חור גדול ושחור מתחתיו הופיעו אותיות גדולות "צנובר גדול". 

שיט! שעה בזבזתי בחיפוש אחרי המוצר הזה?! נוור! בחורה כמאמי לא מוותרת. התחלתי בחיפוש אחר הצנוברים האבודים. פשפשתי בשקדים המולבנים, ניסיתי בבוטנים המסוכרים. בסוף, מאחורי הפקאן הסיני נצנצה אלי חבילה אחת לבנבנה.

אה. צנוברים . יש! הוצאתי את האריזה, כל הבטן שלי מקרקרת כאילו ועוד רגע אני מקיאה.

אני מתיישרת ורוצה לבדוק מה המשקל של הצנוברים באריזה כשלפתע יד עלומה של קשישה לופתת את האריזה. "אוי אני צריכה את זה!! " נובחת הקשישה לעצמה חיש מהר זורקת את האריזה לעגלה העמוסה שלה ודוהרת מהמקום בריצה.

אני נותרת נטועה במקום המומה מהמעמד.

עכשיו, אני לא רוצה להשמע "נוט פרינדלי טו זקנות" אבל ,כולן נראות לי אותו הדבר כאן : עם מטפחת על הראש,משקפיים עבות, לבושות בפיג'מה בפסים של כחול שחור וגוני כתום, נעליים / כפכפים כחולים וזריזות כמו שד, אז מבחינתי מאותו הרגע - כולן חשודות במעשה...

חבילה שניה, אגב, לא נמצאה ונותרתי בלי צנוברים.

הזונע.

המשכתי מובסת לתחנה הבאה.

המטרה:  עוף ובשרים לחג.

אחרי שקניתי דגים שיספיקו להצמחת זימים עצמונית החלטתי לעבור גם לעופות ולבשר. כי "לך תדע מי יחליט לבוא." 

באותו הסופר שומרים על סדר מופתי בתור לקצביה באמצעות מספרים, כמו בקופת חולים. בשיטת "מצמצת הפסדת" עובדים שם הקצבים בקצב מהיר. 

עדיין מסוחררת מהחיפוש אחר הצנובר השארתי את העגלה ליד הקפואים ואני פוסעת לכיוון המספרים, כדי לקחת עבורי מספר.

מהקצה השני של הסופר -  זקנה עם עגלה עמוסה כסמיטריילר מחליטה להשיג אותי, היא רצה עם העגלה - דורסת אותי בעזרת העגלה שלה, וחונה בשמחה עם שלל צנובריה על הבוהן של רגל ימין שלי. 

צווחת ה"איה" שלי ושלל הדמעות שהגיעו בעקבותיה לא שכנעו את הזקנה להזיז את העגלה מכף רגלי הימנית.

היא משכה בחדווה את שמונת המספרים שהוציאה, והכניסה אותם לחזייתה.

כשהביטה בי ואמרתי לה "עלית עלי עם העגלה" היא אמרה לי "לא נורא. יעבור לך!" .

אכן קשישה מקסימה.

צולעת ועם בטן מלאה המתנתי לקצב. כעבור חמישים דקות גם הגעתי אליו, למזלי הוא היה נחמד ולא גנב לי את הצנוברים או דרס אותי עם העגלה - מצד שני הוא לא היה קשישה.

הוא הביא לי כמה עופות, טחן לי כמה חתיכות בשר, פינק אותי בסטייקים מהממים ובכלל דאג שאשתה קצת מים עם לימון כי נראיתי לו "לא כל כך טוב".

אחרי שלוש שעות של קניות יצאתי החוצה רק כדי למצוא שאיש מגעיל החליט להעמיד את הרכב החדש והנוצץ שלו מול הירידה החדה של העגלות כי אישתו לא רצתה ללכת לחניה בה עמד קודם לכן במרחק שלוש בלטות.

אז, הציגה העגלה כשל רציני כשהתעקמה בהילוך המסובך שביצעתי כדי לא לדפוק לו את האוטו, כי אני פריקינג איינג'ל, ובעקבות אותו מהלך עפה עלי תבנית 12 ביצים L , של תנובה. התבנית, כצפוי, התפרקה וכל הביצים מילאו את פלג הגוף העליון שלי קרי : כתפיים, שדיים, ידיים וכמובן ש(הכייף האמיתי) בית השחי. אין כמו התחושה המדהימה כשבית השחי נמלא בחלמון וחלבון מעורבים עם קרטון. ת-ע-נ-ו-ג המומלץ לכל אישה ובת בישראל. נוט.

ריח הביצים הזכיר לי את וירוס הקיבה הארור ומיד התחלתי להעלות בקרבי גרעפסים של הקאה. יאק.

"תודה" אמרתי בחיוך לנהג האידיוט שהסתכל עלי ולא ידע אם לצחוק, לבכות או לברוח.

הוא הזיז מעט את האוטו.באמת תודה יא זין.

האישה שעמדה מאחורי החליטה להתערב "אם לא היית מניחה ככה את הביצים מעל כל הקניות שלך הן לא היו נופלות!"

הסתכלתי על הפוסטמה . "כן. בפעם הבאה, אני אניח את הביצים מתחת לכל הקניות שלי, את צודקת.תגידי לי, את רצינית?!"

האישה התקדמה ופתחה את הדלת של הנהג האידיוט. אה. אישתו.

טוב נו. אבל היא היתה בסביבות החמישים. היא לא קשישה.

אישה עם שביס עברה אותי ואמרה לי "הם מחליפים בפנים את הביצים. רק תכניסי לה את זה."

הסתכלתי על עצמי המהממת.  העור שלי כבר צהבהב, הרגל שלי התנפחה, כולי ביצים.

דידיתי לכיוון הרכב והעמסתי אותו בקניות. שני רכבים עצרו מול הרכב וחיכו שאסע. אחרי שסיימתי להעמיס את הקניות על הרכב נעלתי אותו ופניתי להחליף את המגש השבור בקופה. "כוס אמק!" קילל אותי אחד הנהגים באדיבות.

"תמצוץ לי יא זין!!!" צרחתי לו בעודי נכנסת לסופר.

השתיקה שליוותה אותי בכניסה לסופר במראה הפרוע (אני מניחה שההעמסה בשמש מכוסה בקרם ביצים וקרטון לא הוסיפה למראה המצויין שלי) רק הביאה לשירות מהיר של הקופה הראשית.

"לכי תחליפי את זה " אמרה הקופאית ושלחה אותי עד לסוף הסופר.

ביציאה עמדה הסדרנית מההתחלה.

"נו... מצאת את הצנוברים?" היא שאלה. כבר לא היה לי כח לענות לה. רק רציתי הביתה ולהתקלח. "חג שמח!".

כן. ושתהיה לי גם אחלה של שנה. נכון?!