נכון, הרבה זמן לא עדכנתי, עניין של זמן - אני מניחה. פשוט אין לי.
כן, הערימות הוירטואליות של המיילים כבר חוררו לי את המצפון - יודעת ש'תגעגעתם, גם אני.
סליחה.
עכשיו נמשיך הלאה?
תודה.
תותי שלי נגמלה מהמוצץ. אוטוטו בת ארבע. עניין של הזנחה פושעת מצידי, אם תשאלו אותי. פשוט היא לא הראתה סימנים של ויתור, ולי זה לא ממש הפריע. עד לפני שבוע בערך, כששמתי לב שהיא מחוברת אליו יותר מדי. למעשה, כבר נהיה בלתי אפשרי להבין מה היא אומרת עם המוצץ, יימח שמו, בפה.
אתמול בצהריים ישבתי מול המחשב כשהיא נכנסה וישבה לידי על המיטה.
-אמא מה את עושה?
-אני בודקת דואר, תותי. אנשים שולחים לי דברים ואני צריכה לעבור עליהם, למה?
-כי עכשיו חופש הגדול (השגיאה במקור), עכשיו זה הזמן שלי!
-נכון תותי, את צודקת. מצטערת, פשוט הפיה ממוֹצֵצִיָה רוצה ממני משהו אז...
הקטנה פערה את עיניה, - אמא, מה זה מוצציה?
- ארץ המוצצים. פשוט, חסרים מוצצים לתינוקות שנולדים, כי את כל היום מסתובבת עם מוצץ, אז הפיה ביקשה את המוצץ שלך בחזרה.
הקטנה בלעה רוק.
-אמא, למה היא רוצה אותו? תגידי לה שתקנה אחר.
-לא נוני'לה, פשוט, בכל פעם שאת מוצצת את המוצץ, נעלמים להם מוצצים בממלכת מוצציה, המצב ממש חמור שם... (אנחה ...)
הקטנה מיד הסכימה להתגייס לטובת ארץ המוצצים, הניחה את המוצץ בתוך קופסא וצירפה מכתב עם דרישותיה לפֵיה.
את הדרישות כתבתי ישירות מפיה - והיא הוסיפה איורים - למקרה והפיה מאותגרת שפתית.
הנה מכתב הדרישה לפניכם :
כמו שכבר , קרוב לודאי נחשתם, אתמול נאלצתי לצאת ל"שופינג מרוכז" בסופו נקנו :
פרפרים ודגים מ"סול", פילפילון כפפה, ערימת ממתקים ולבבות משוקולד, ושתי בובות (אחת עם שיער חום, כמו התות והשניה בלונדינית - כמו אמא). את הקופסא השארנו מחוץ לחלון ואחרי שהיא הסכימה להרדם (בעגה קוראים לזה "קולד טורקי", לא?) , עוד ישבתי להכין את השולחן בסלון שיראה פייתי כנדרש - התעניתי עם נצנצים ופייטים (כל הסלון שלי עכשיו מלא), הינדסתי את ערימת המתנות (מִנחה לאלים) ופיזרתי את הממתקים מסביב לקונסטרוקציה.
בבוקר התעוררה התות וניגשה אלי כולה מרוגשת.
- אמא? את ערה (פתיחה ידנית של העין שלי)
- כן מאמוש. מה קרה?
-אמא, יש מלא דברים בסלון.
- באמת?! מה יש שם?
-סוכריות ומתנות ופרפרים ודגים לא אמיתיים!!! (שימו לב, השוקולדים נעלמו מהרשימה).
-ומה עוד?
-לא יודעת. בואי נפתח ביחד.
-טוב.
מגיעה לסלון. אין שוקולדים. כל הרצפה נצנצים.
-איזה יופי! מי סידר את זה כל כך יפה?
-אני חושבת שהפיה מהמוצץ שלי.
-באמת? בואי נראה מה קיבלת.
-אמא! איזה יופי, בובה עם שיער ארוך כוֹמוֹ שלי! אמא! הנה בובה בוֹלוֹנדינית כוֹמוֹך!
נחכה ונראה כמה זמן עד שנקבל מכתב דרישות נוסף מהסחטנית...
אני לא עולה לכיתה א'.
עבדתי, עמלתי, ירקתי דם - ועדיין, אני לא עולה לכיתה א.
גם השנה, אני מקבלת גן, וזה קצת מכעיס וזה קצת מרגיז - ש... הילדים שלי נפרדים ממני, ולא הסכמתי, ולא רציתי.
ושנה הבאה אני מקבלת גן.
עכשיו אני רק צריכה להתרגל לזה,
להמשיך עם סייעת חצופה שלא יודעת לפרגן אך יודעת לבחוש ולנסות ולהרוס, להכיר הורים חדשים עם דרישות נוספות.
וכאילו זה לא מספיק - הסכמתי לעבוד יום לימודים ארוך, להמשיך את העבודה עד 16:30, להשאיר את הילדים שלי בקינים של ציפורים אחרות ולשמור על של אנשים אחרים כדי שיהיה לי כסף .
אני ממש הקוקיה מ"דירה להשכיר".
איכס עלי - לעבוד בשביל כסף...
ממש מרגישה שירדתי לזנות.
לא קיבלתי הצטיינות בסופו של דבר.
אמרו "תקלה במחשב הדיקאן", אמרו "הממוצע של א' וב' היה גבוה יותר משלך", אמרו "לא נורא, העיקר סיימת בציון מדהים, בכל מקום יקבלו אותך, אפילו בלי השלמות".
ועדיין אני מרגישה, שגנבו לי את התואר.
אמא שלי חזרה מארצות הברית.
הדבר הראשון שהוציאה מהתיק היה ... נעלי "קרוקס".
- אמא!!! מה זה?!?!!?
-קרוקס. חשבתי שתוכלי ללכת עם זה לבריכה או משהו.
- אבל למה בצבע כזה??
-זהב זה ממש באופנה!
נו, רומניה, אם זה לא מנצנץ זה לא לערב מבחינתה.
אחרי חצי מזוודה לילדה ולילד, היא משלימה לי את ההופעה, בתיק ערב בצבע... זהב.
-אמא, מה זה?!!?!!?!? (בחלחלה)
-זה תיק גדול, שתוכלי להכניס לבפנים את הקלסרים שלך.
-אהמ...
-מה???? זה שיא האופנה, כווולם בארצות הברית הולכים ככה!
-כן אמא... איפה זה שיא האופנה? בהארלם?!
אני חולת מים. ועכשיו, אחרי הביקור האחרון אצל רופאת העור שלי הוזהרתי לא ללכת ולהיות חשופה לשמש.
אבל קניתי בגד ים.מה, אני לא אנצל אותו? 500 ש"ח יושלכו לריק?.אז עשינו מנוי לבריכה. הילדים שוחים - חבל"ז, ואני, עם כל המריחות והעניינים עדיין נהייתי כושית. ממש אבל.
השבוע היתה לי ביקורת במרפאה.
-את לא תרגעי עד שלא תהיי חולה?
-לא, אני יושבת בצל (שקר), אני נמרחת בקרם (רוב הזמן) ואני נזהרת.
-כן, כן ... בצבע הזה?! את כבר נראית כמו איתיופית (כך במקור). בבקשה, ללכת רק בערב.
קקה. אם אני עומדת למות. לפחות תנו לי להנות בדרך.
-מחר ט"ו באב, מה תקנה לי?
-מאיפה את יודעת את השטויות האלה?
-אני אומרת לך. כדאי לך להביא לי משהו. ושיהיה רומנטי, אחרת תאלץ לעבור דירה.
-די עם השטויות!
למחרת.
-אתמול אמרתי לך שהיום ט"ו באב, מה קנית לי?
-מה??? אני מכחיש כל קשר. מה זה השטויות האלה? איפה את שומעת את זה?
-נו, תפתח רדיו (כל 10 דקות בגלגל"צ מציינים שט"ו באב) . שמעת?
-לא . מה את רוצה? (חירשות פתאומית.)
-אני רוצה מתנה. אחרת אני הולכת לפזז בכרמים עם שמלה לבנה - לחפש לי איזה מלייאן. אחד שלא הופך להיות חרש כדי לא לקנות לי מתנה.
-טוב נו... נלך לצימר.
-ומה תקנה לי עד לצימר?
-אני משאיר את הויזה ותקני לעצמך משהו יפה מחר.
היום אני קמה.
הויזה נמצאת.
האוטו - באורח פלא- נעלם לעבודתו של האיש...
קנוניה -איי טל יו....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
