מאמי יא מאמי ...

מה קרה בזמן שנעלמתי

חודש תשיעי וקצת - יום שישי, ה 29/08, אמצע הלילה.

הרומנייה מתעוררת ורואה אותי יושבת בסלון בוהה במסך הטלויזיה המוחשך.

הרומניה:"מה קורה?"

מאמי:"הלחץ הזה מתחת לצלעות, אני לא מצליחה להרדם"

הרומנייה מניחה יד על הבטן ופוסקת "יש לך צירים, יא אהבלה, מחר בבוקר נלך לבי"ח".

 אני, לא ממש קולטת את הרעיון הכללי, "צירים לא אמורים להיות נורא כואבים?!, אני לא חושבת שיש לי צירים".

הרוומניה מהנהנת לאישור ומודיעה לי ש"אם בבוקר הכאב לא יעבור, נלך לבי"ח רק כדי לשאול".

אני מסכימה.

יום שבת, 30/08, 10:00 בבוקר, אני מגיעה לקבלה ואומרת שיש לי כאבי בטן. האחות בחדר ההכנה מודדת לחץ דם וחום ומחברת אותי למוניטור.

האחות: "את מרגישה את זה?"

מאמי: " את מה?"

האחות: "יש לך צירים"

מאמי: "צירים לא אמורים להיות ממש כואבים?! אני לא חושבת שיש לי צירים".

האחות מביטה בי ברחמנות ויוצאת מהחדר, בחדר ליד מישהי צורחת על משה שבחיים היא לא תביא לו ילדים, שהיא שונאת אותו ושיוציא ממנה את "הדבר הזה", אישי מביט עלי בחשש...

מגיע ד"ר גלבוע, אני מסתדרת על המיטה (איזה חתיך !!!!), ד"ר גלבוע בודק את הפתיחה שלי ומביא אולטרסאונד לבדוק מנח עוברי, סופי מחליטים לערוך ניתוח קיסרי, התינוקת נמצאת מתחת לצלעות.

ד"ר גלבוע: "לא כואב לך?"

מאמי:" מה?"

ד"ר גלבוע: " יש לך צירים."

מאמי:"צירים לא אמורים להיות ממש כואבים?! אני לא חושבת שיש לי צירים".

ד"ר גלבוע מגחך ואומר שהוא לא ממש יודע - ואללה צודק.

אחרי כמה תחינות מצידי אישי ניגש לד"ר גלבוע ומבקש ממנו להכנס איתי לחדר הניתוח כדי לצלם את הלידה, ד"ר גלבוע מסרב, ואישי בעיניים דומעות מבקש מהרופא המרדים לצלם את הלידה בשבילו, יש הסכמה.

מבועסת לחלוטין אני מחפשת משהו דפוק להעסיק בו את עצמי, רק לא להתעסק במחשבה שאישי לא יהיה איתי בלידה - אחרי שניה מגיע הסניטר (האיש שמסיע את החולים לחדר הניתוח ומכין אותם לצוות הרפואי) וגומלת בליבי ההחלטה למנוע מהסניטר לראות לי את החריץ של התחת. וככה, נפרדת מהרומנייה ומאישי בעיניים דומעות, אני מקפידה לסגור את החלוק מאחורנית בכל תנועה המאיימת לחשוף את תחתי היקר בפני הסניטר.

ככה היה כשהדביק עלי אלקטרודות בגב, וכשהכין אותי לאפידורל.

ברגע שנסתיימה ההרדמה האפידורלית אני מתכוננת לעזיבתו (בטרם עת) של הסניטר את חדר הניתוח כשהמשימה שלי הושלמה בהצלחה ו, אכן, הסניטר לא ראה לי את החריץ של התחת.

הסניטר משכיב אותי בעדינות במיטה ולפתע הוא מושך ממני את החלוק ומרים אותו על גבי המוטות של מיטת הניתוח.

וכך, הושלמה המשימה בצורה חלקית, הסניטר ראה אותי עירומה לגמרי, אך אני גאה לבשר שאת החריץ של הטוסיק שלי הוא לא ראה...

רבע שעה אחרי שהניתוח הצליח אני שומעת יבבה חנוקה של התינוקת שלי, אני מתחילה לדמוע ומבקשת לראות אותה, הרופאה ורד מראה לי את התינוקת מעל הוילון.

מה ראיתי? יצור סגול ולבן מעוך לגמרי, אה... וטיפטפו לי מי שפיר לעיניים בנוסף לדמעות אז לא ממש ראיתי.

אחרי שתי שניות אני מבקשת לראות אותה שוב.

הצוות מתנצל ומודיע לי על ההשתלטות המוחלטת של אמא שלי ואישי על התינוקת.

אחרי 10 דקות אני מנשקת את האפרוחית בעזרתו האדיבה של המרדים שאוחז בתינוקת עבורי.

אז היא בבית. היא בת חודש ושלושה שבועות. אושר מוחלט. הריח הכי טוב בעולם. ויש לה גם שם (שניים בעצם)אוריין -ליבי. אבל זה כבר סיפור אחר... בקרוב תמונות :)

שלום לי :) אז עברתי דירה.

חזרתי להורים שלי, בובי נשאר לו אצל ושתי (והעלה 3 קילו בערך מלאכול "מאמא עוף" וקוטג' 9% כל יום, האומלל...). והגעתי למסקנה שעכשיו... ממש עכשיו, באמצע חודש שמיני (איך שהזמן טס כשמשמינים) חם לי.

כשחשבתי בחודש שישי שחם לי - זה היה רק משחק ילדים.

אמא שלי אומרת שאני יכולה לפתוח "סטארט אפ" על ניסיונות האיוורור המאד יצירתיים שלי, שכוללים הירדמות על הבידה העובד באסלה (קרררר:)))) ), אכילת ארטיק קרח תוך טבילת הרגליים במי קרח עד שהן מקבלות גוון אדום (נעייייים), וניסיונות השווא של בני הבית להרים את הטמפרטורה של המזגן מעל ל 16 מעלות (הנסיונות לא צלחו בידם עד כה ולכן הם מסתובבים בבית עם ארוך- אכן, אני רודנית כשאני הרה...) הנסיונות הבאים שלי יהיו נסיונות שחזור לפרסומת הראשונה של תפוזינה (מטף כיבוי פלאס חולצה לבנה צמודה - אבל לא כי יש לי אופציה, אלא צמודה בלית ברירה) אני חושדת בעצמי שאם אני לא אלד בקרוב, אני פשוט אקח קולף ירקות ואקלף את השכבה העליונה של העור, רק כדי שהדם שלי יקבל חמצן ישירות, בלי כל הקטע של הנשימה וכאלה... (תיאור מכוער,אני יודעת... הורמונים?!)

בקשה מעם ישראל (חי), פיצ'ס במצב עכוז, מה שאומר שאם היא לא מתהפכת בקרוב, אז יבצעו בי ניתוח קיסרי. אני דורשת מכם להתפלל להתהפכותה המהירה של הנ"ל... פפפפפפליייייז :)

הבית בשלבי אריזה מתקדמים, ואני מוצאת את עצמי כמו איזו קשישה גריאטרית שלפני 5 דקות סילקו אותה מ"בית בכפר" כי היא לא הייתה נמרצת דייה, יושבת ומסדרת את הארגזים הריקים בישיבה על כסא מוקפת במאווררים וקוביות קרח, כששערי (המאאאאאד ארוך וכבד) קשור במטפחת.(כן, זה מכוער כמו שזה נשמע).

החררה מסרבת להיעלם, והרופאה שלי העלתה חשדות חדשות שטוענות שבעצם זו לא חררה אלא סתם אני אלרגית לעצמי (אני בשוק, אני בהלם, אני ה - מ - ו - מ - ה ...). טוב נו... כל כך הרבה זמן אני עם עצמי, ואני פשוט לא מצליחה להיפרד - כנראה שעליתי לעצמי על העצבים מתי שהוא, ועכשיו אני רק מחכה שאני אומר לעצמי "ביי - ביי" ואצא לי לרכיבה אל עבר השקיעה עם מישהי הרבה יותר אטרקטיבית ממני...

(גם אני לא ממש הבנתי מה אני רוצה - אבל - היי אני בהריון... הורמונים...)

והנה נכנסת לה ושתי אלי ושואלת אותי אם אכפת לי לתת לה טרמפ לספרית.

 מה אכפת לי? ארזתי את עצמי במשהו סביר ויצאנו ושתי ואנוכי לספרית.

 הספרית מאד שמחה לראות את ושתי (פרצוף מיואש שאומר "אה... הגעת?"), ואני פניתי ללכת כשוושתי קראה לי -"את לא רוצה להסתפר?" שאלה.

השיער הכבד שלי הציץ בי בחרדה,"טוב נו..." אמרתי והתיישבתי לי ליד המזגן.

הספרית סיימה לגזור את שלוש השערות של ושתי בשתי דקות, ואז התפנתה לשיער שלי, היא החליטה לסרק אותו, כדי להחליט מה יעלה בגורלו. "וואוו איזה שיער ארוך ויפה", אמרה הספרית - תוך שהיא מצפה לתגובה נלהבת ממני, שכמובן לא הגיעה.

 "את לא צובעת, נכון?", הנדתי את ראשי לשלילה.

"אני אגזור לך פה קצת, ונסדר לך צורה לשיער כי אין לו צורה" ביארה הספרית.

אחותי. איזו צורה את רוצה שיהיה לשיער?! משולש!? משושה?! מה זה אמור להביע "אין לו צורה", מה אני אמורה לענות לך? "אוה... ניסיתי לארגן לי איזה שיער בצורת קוביה, אבל לא יצא לי", או משהו כזה?! העייפות הכריעה אותי, ולפני שניסיתי להבין למה לעזאזל התכוונה המשוררת, אמרתי לה "אוקיי" והבהרתי שנישואי - כמו כוחו של שמשוןדלילה, תלויים רבות באורך של השיער (הסכם דבילי שעשיתי בגיל 19, אני לא מסתפרת והוא מוריד את הפוני) אז שלא תגזוז יותר מידי.

הספרית הנהנה בהסכמה, והתחילה להסביר לי על שליצים ושפיצים. זה היה כבר ממש מסובך. "מה את רוצה?" שאלתי אותה בייאוש, "אני לא מבינה על מה את מדברת." ושתי התערבה בשיחה,"היא רוצה לעשות לך פסים שיראו את הבלונד" (כמובן שושתי התכוונה ל"היא רוצה להדגיש את הבלונד הטבעי שלך על ידי גווני שמש") "לא -לא -לא... אני לא צריכה לעשות צבע. אני בלונדינית מלידה." ניסיתי להסביר לספרית.

הספרית המשיכה לבלבל אותי בשפה המקצועית שלה, על כמה זה טוב ובריא לשיער לגזור אותו ולעשות לו כל מיני דברים... נשברתי...היא גזרה לי את השיער ב"דירוג" ועשתה לי "גוונים". ברור שכמעט ואישי גרש אותי אבל לפחות עכשיו, אני יכולה לאסוף את השיער ביתר קלות... יש לי שיער הרבה יותר קצר...ויש לו צורה - של שיער, אמנם, אבל צורה...