הוי הוי רוח רוח
המעיל שלי נפוח
המעיל שלי כנף
אמא אמא אני עף!
הדקלום הראשון שמאמי לימדה את ילדי הגן לרגל הסתו
משהו בסתיו גורם לאנשים להיות עגמומיים יותר מהרגיל.כמובן שזה לא תקף לילדים אז החלטתי לערוך חיפוש אחר דקלום שלא יגרום להם לדכאון קליני עמוק.
ההורים, אגב, לא מפסיקים להתקשר לספר עד כמה הילדים צוחקים כשהם מדקלמים או שרים שירים שאני מלמדת.
הו - פיינלי קצת נחת.
הצ'וקי שלי מצמיח שן נוספת. חברה לשן הבודדה שמנצנצת לו מהחניכיים בחודש האחרון (וכן, זה מוזר ומצחיק כמו שזה נשמע.)
כדי להקל מעט על הסבל בצמיחת השן הוא כמובן מטייל ברחבי הבית ושופך כל דבר הנקרה על דרכו.בין השאר הוא משליך את תפוחי האדמה שלי על רצפת המטבח, דורך על האבוקדו המדהימים שלי עד שהם נפתחים ומשחירים (בעל כורחם) וכמובן זורק את הטושים והצבעים של הילדה ומורח צבעי אצבעות בכל מקום אפשרי. בעיקר על דלת המקרר.
האיש, נשלח למילואים ואני נותרתי בודדה להגן על הממלכה.
אני לא חושבת שאני כל כך מצליחה - אבל אולי אקנה מקרר חדש אם החודש אצליח לקבל משכורת (כן, אני כרגע עובדת בהתנדבות כי "את לא קיימת במחשב ויש לנו חופשה ארוכה של סוכות ורק אחר כך אפשר לטפל בזה..." אה. אבל המליצו לי לקחת הלוואה מההורים. רטרואקטיבית ז"א.(כן. אני יודעת שזו חוצפה, אבל לא משנה.)).
אמול הוא התקשר בבוקר ונשמע כאילו יש לו משהו חשוב לומר. הוא לא אמר כלום רק "אני אוהב אותך" או משהו כזה, היה לי קשה להבין כי בדיוק ניקיתי ריר וסמארק של הפיץ מהחולצה.
בערב כשנכנסתי הביתה וראיתי שהוא שטף את הרצפה (באפטר מהמילואים כאילו, משהו גדול עומד להתרחש?) הבנתי שפספסתי משהו.
פתחתי יומן וראיתי שאנחנו (אתמול) תשע שנים זוג.
יה! איזה כייף. אולי עוד מעט יהיה לנו יום נישואין? אולי לשם שינוי נחגוג אותו לא בארומה? (נו, מה אני אעשה תמיד אני בהריון או אחרי לידה)
הרמתי טלפון לצימרים בצפון, אף אחד לא מוכן להשכיר לנו חדר ללילה אחד מעכשיו.(!)
והמחיר רק ללילה אחד הוא ... 700 ש"ח(ושוב... !) אני לא מבינה. מישהו לקח לו בקתה, בית קטן בערבה, ועל זה שאני שוכבת אצלו במיטה אני צריכה לשלם לו 700 שקלים? בעשרה ימים הוא עושה 7000 ש"ח, רק מהבקתה שלי? ובחודש הוא עושה 21,000 ש"ח?!
חברה', מחר אני בונה אצלי בקתה במרפסת. נקרא לה החושה-אחושרמוטה. אני אעשה מחיר סבבה... בפעם האחרונה שיצאנו לצימר זה עלה 500 ש"ח ליומיים, מה קרה?! נסראללה דפק להם את המוח?
היום בבוקר כתבתי פוסט דומה, זה היה לפני שהפצפוץ שלי פתח את השפה, האומלל, ונסעתי איתו לקופת חולים רק כדי שיאמרו לי שאין צורך לעשות לו תפרים (האחות אומרת לי "בחיים לא ראיתי מישהי רגועה כמוך, מה את לוקחת? ריטלין?").
בכל אופן, כתבתי בעיקר על השינוי שחל בי, שאני רואה דרך הקריאה ביומן הזה ברשת.
כל ההכנות לחתונה שהיו לי, השיחות עם הרבנית, הבעיות בעבודות קודמות.
אני מרוצה מהחיים שלי עכשיו, ואם הייתי יכולה לשנות משהו (חוץ מהעניין עם המשכורת - פעם אחרונה- נשבעת) אולי הייתי מחליטה על קניית בית גדול יותר.
אני מתה על האישיות, על התות המתוקה שלי ועל הקופיף החמודי.
כייף לי בעבודה שלי, מעניין לי ואני מרגישה את הדברים שאני עושה מחלחלים ומשפיעים על הילדים בגן - זה משהו חשוב.
הגעתי היום לגן כדי לקחת את הקטנטונת לרופא - יש לה נזלת כל הזמן לקטנטנה וכבר מתחיל להמאס.
פתאום הבנתי את ההורים , אלה שמבקשים להיות זבוב על הקיר.
ראיתי אותה דרך הגדר משחקת בארגז החול, מרוכזת עם הכף והדלי בידיה. הגבות הקטנות שלה היו מכווצות והלשון בחוץ והיא מכה על הדלי ומכינה "ארמון".
נכנסתי לגן והיא רצה אלי יחפה, בידיים פרושות קדימה "אממממאאאאאאא!".
חיבקתי אותה באהבה, ונשמתי אותה פנימה.
ואז היא אמרה לי באוזן "היא לא מרשה לי ללכת לשמה". והצביעה באצבע הקטנה שלה על טרולית מכוערת בת 4.5 שעמדה על המגלשה.
הדם התחיל "לעלות לי לראש", ואז נכנסה הגננת לפעולה .
"למה לא?"
"כי היא אומרת שאני לא חמודה."
מאמי תירגעי, תחשבי בהגיון...
"למה את לא חמודה?!"
"כי יש לי לזלת(נזלת) עד הברכיים והיא אומרת שאני לא מתוקה."
קריזה.
אני נועלת לילדה נעליים, ואנחנו צועדות מהגן למרפאה (מרחק הליכה).
"מה אומרים למי שאומר לך שאת לא מתוקה?"
"שאני כן מתוקה!!!" צווחת הקטנה בחדווה.
"נכון. וגם את המשפט הזה, תחזרי אחרי קוקי , תנשקי לי בתחת..."
"אשקי לי ... (מצחקקת) בתחת"
"ותראי כמה שהוא מתוק."
"ותראי שוהוא מה-תוק."
"נכון מתוקיס, מה את אומרת לה?"
"אשקי לי בתחת ותראי שוהוא מה-תוק".
סיימנו במרפאה, אנחנו נכנסות בחזרה לגן והקטנה יוצאת לכיוון המגלשה הצהובה.
אני באה לצאת החוצה כשבדרך אני רואה את הטרולית הקטנה. "שלום. את יודעת מי אני?"
הטרולית מנידה את ראשה לשלילה.
"אני אמא של תותי. אם אני אשמע עוד פעם שאת מציקה לה, אני אחזור לגן ואציק לך (פרצוף רציני), הבנת?"
היא מנידה בראשה בהסכמה.
"יופי. תתרחקי מהבת שלי." חיוך, יציאה מהגן. אני מגיעה לחצר ורואה את הטרולית יוצאת למגלשה. היא פונה לתות ומדברת כשהיא מניפה את ידיה לצדדים במנייארות של פולניה טרחנית. ואז אני שומעת את הקטנה שלי צורחת במלוא ריאותיה "אמא שילי אמרה שתאשקי לי בתחת ותיראי שוהוא מה-תוק!"
הסופנאצית והעוזרת כמעט התעלפו מהתגובה, הילדים האחרים צחקו והקטנטונת שלי גלשה לה במגלשה.
הכלבה הקטנה הסתובבה מהמגלשה ובדרך למתקן השני העיניים שלנו נפגשו. היא הבינה היטב את המבט שלי. אין ספק.ויקטורי.
אין בפוסט זה כל המלצה דידאקטית לגבי הדרך בה יש לנהוג עם הילד הפרטי שלכם.
תודה ל YES שטיפלו בהתמכרות החריפה שלי.
אגב, נודע לי שבאפריל הוא מגיע לארץ ועל כן אני פונה מכאן בקריאה נואשת לארקאדי. "ארקאדי, בנה עיר אוהלים ליד נתב"ג, אני צריכה להיות באיזור כשהוא ינחת. שווה לו לקחת אותי (זה, אם הוא לא אוווומוווו) אני בילט אין עם בן ובת!!! עשה צדקה בחייאת אימך."
עידכוניישן,
קיבלתי את זה במייל, מאד חשוב להראות לכל אלו שבטוחות שהן "לא כל כך יפות" ואם רק יעשו כך או כך החיים שלהן יהיו ורודים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
