מאמי יא מאמי ...

ניקח מישהי, למשל חמותי (שתחיה רחוק), ונשלח אותה לקופת חולים.

ונאמר שהיא תרצה ללכת ברגל (יען כי קופת החולים במעלה הרחוב בו היא גרה.)

ונניח שהיא תיקח עימה תיק ובו ארנק, בקבוק המים והטלפון הנייד שלה.

ונניח שהיא שכחה לסגור את בקבוק המים.

ובקבוק המים ישפך כולו בתיק וירטיב את הטלפון הנייד של האישה עד שהמכשיר יטעה ויחשוב לרגע שהוא דג השוחה במימי הכנרת.

כיצד נייבש את הטלפון הנייד?:

1 באמצעות נייר סופג, מיני טישו ומגבת מטבח.

2. באמצעות חיבורו למטען בתקווה שהחשמל ייבש אותו עצמאית.

3. באמצעות פירוק המכשיר והנחתו בשמש לייבוש.

4. באמצעות הפן החזק ביקום - ה"פן של איתמר".

5. מי צריך לייבש אותו? צלילי המים מרגיעים כל כך...

ונניח שהאישה בחרה באפשרות השניה וחיברה אותו לחשמל עד שהמכשיר העלה עשן והריח כמקק על האש.

מה הסיכוי שילדהּ הטייס הוא אכן בנה הביולוגי?

לאלוהים פתרונים.

אמא שלי אומרת שעוד כשהייתי קטנה הייתי מהרצות למרחקים ארוכים - אף פעם לא חיפשתי את התשובה באותו הרגע, הייתי יכולה לערוך ניסויים שערכו שבועות, ולהמתין רק כדי לקבל תוצאה.

כנראה שנותרתי אחת כזו שיכולה להמתין שבועות כדי לראות מה יקרה.

העצבים בתוכי גואים. היחסים בעבודה ממש התערערו. בין כל הצוות. משהו מגעיל. איכשהו מצאתי את עצמי בדיוק באמצע.

הסייעת שלי והמורה המקבילה שלי מתווכחות ביניהן, כל אחת מהן חושבת שהיא זו שצודקת ושעלי להיות איתה - כי היא מגוננת עלי ועל העבודה הנפלאה שלי.

כנראה שהמראה שלי באמת מטעה אנשים.

נראה לכולם שאני כזו שברירית וזקוקה לעזרה.

כבר שבועיים שאין לי קול. צרידות מוזרה במקום סיפורים  וחרחורים במקום שירים בוקעים מגרוני. קראתי פעם שכל המחלות שלנו נובעות מסיבות עמוקות יותר משנדמה לנו, אני זוכרת בבירור את הרעיון שגורס כי איבוד קול נובע מכך שיש משהו שמציק לך לומר ואתה לא אומר אותו.

המצב שלי לא יכול להיות נכון יותר.

אני כבר שלושה שבועות עורכת שיחות מדומות עם המקבילה שלי, עם האיש ועם מערכת החינוך בישראל. לכל אחד מהם יש לי דברים קשים לומר.

אני לא אומרת.

בוב ספוג שכמוני.

אני משכנעת את עצמי שהם יבינו את זה בעצמם.

יפה לי קריאת מחשבות וכאלה. אורי גלר - היר איי קאם...

קיבלנו הזמנה לחתונה מהצד שלו.

על המעטפה צויין "לאיש ורעייתו" ואני התפוצצתי. מה זאת אומרת "רעייתו", זה לא איזה חבר לעבודה שלא מכיר אותי, זה בן דוד שמכיר אותי היטב, ואני בטוחה שהוא יודע את שמי. למה לא אזכר אותי?

בשולחן של שבת העלתי את ההצעה שלא אלך לחתונה. גם ככה אמצע שבוע, הילדים לא ילכו איתנו (למה שיסבלו? ) אז אולי שיסע לבד ויחנק לו לבדו מאוסובוקו עגל.

חמי הרים גבה.

-"למה?"

-"כי הוא לא רוצה שאגיע, אולי? "

-"כי הוא לא רשם את השם שלך? , זה אידיוטי!."

-"אצלנו במשפחה אם אין חשיבות לזה שתגיע, כותבים על המעטפה "רעייתך". הוא מכיר אותי יותר מ 10 שנים, אני חושבת שמגיע לי שעל גבי מעטפה ירשמו את שמי".

-"שטויות (תנועת ביטול ביד) למה מי את? מי מכיר אותך בכלל? (צוחק)"

- "אני רעייתו של בנך?."

- "יאללה אל תשגעי אותי. יש לך שטויות בראש. אני עוד לא נרגעתי ממצעד הגאוה" (היתה מלחמה, אני הייתי בעד והשבט היה נגד- בחיי סיפור ארוך ואין לי כח...)

- "למה? אולי אארגן מצעד רעיות?"

- (צוחק) "אוף אם כל השטויות האלה, תכף אני הולך לאכול בחדר שלי, שתעזבי אותי בשקט".

- "יופי. אל תשכח לקחת איתך את רעיתך..."

שוב ארוחת ערב יום שישי,להגיע לשכונה של אם האיש, בוערת מחום ועם( מה שהתפתח היום בבוקר לאמא של ה)הרפס על השפה התחתונה, פלאס תחושה שצחצחתי שיניים ובלי כוונה בלעתי את המברשת  כי יש לי קיפוד בגרון (אה, סטריפטיקוקוס - למה לא אמרתם קודם...אהמ...) זה לא תענוג בכלל.

לא למצוא חניה כשאת מרגישה כך,  זה ב-א-מ-ת כבר לא תענוג.

בזחילה איטית זלגתי לי מהכרכרה/רכב במרחק שלושה קילומטרים מהיעד המבוקש וכיתתי את רגלי  לבית המלכה(המלקה).

בכניסה לחדר המדרגות כיבד את פני שטיח פרסי מפואר, מיד מלאת השתאות פניתי לאיש ואמרתי לו "איזה יופי! עשו בלובי של הבניין שטיח?" , האיש מלמל שזה השכן החדש של אמא שלו, ושאין להם בכלל לובי, הוא פשוט נח בכניסה.

"אה", אמרתי באכזבה קלה, כנראה שכשאת כבר הוזה מחום, את באמת מעדיפה שהחמות שלך תהיה אישה עשירה שיכולה להרשות לעצמה שטיח מפואר בלובי - במציאות אין לה בכלל לובי, כן?.

 דידיתי לביתה ונשכבתי על הספה. ושתי באה והתיישבה לידי.

"איזה שכן ברברי בא לנו", פצחה כבודה במונולוג "כל היום הוא צווח בבית ואשתו צורחת וזורקת נעליים על הילדות בחדר מדרגות, איזה בושות יש לנו פה בבניין". "מממ..." מלמלתי, תוך שפרצופי ממס את חיקוי העור מהספה שלה, "כן - הוסיפה - היא ממש גועל. (מחווה בפניה פרצוף מפחיד) וגם יש לו פינצ'ר" ג'יפה, גיסתי שתחיה, יוצאת מהחדר "כן, יימח שמו הכלב שלהם, כל היום נובח מעלה לבובי את הסעיף, יום אחד הוא עוד יאכל להם אותו" חמי יוצא מהחדר ומוסיף שמן למדורה ... "הלו אנשים, השכן לא מעניין אותי, אני מרגישה לא טוב. " (זו אני. מפגינה אישיות - של שטיח, אבל אישיות.)

התעלמות בוטה.ושתי "יש לו שש ילדים. חמישה בנות ועוד בן." אני מרגישה סחרחורת, האיש מרים אותי ונותן לי יד בדרך לשירותים. "מה קרה? כמעט איבדת את ההכרה שם." אני "כן, אני משתגעת מזה שהיא לא הפנימה עדיין את שם המספר..."

המשך הערב הם מודיעים לי שהחליטו להעניק לילד שרשרת מתנה ליום הולדת השנה שלו, שיתקיים בשישי הבא.

איך הזמן טס כשנהנים.

"יופי" אומר האיש. "יופי" מסננת אני, תוך נסיונות נואשים לטבוע בדיאט קולה שלי.

"כן. כותבים את השם שלו ככה? " שואל חמי ומאיית את השם של הילד בשגיאה המשנה לשמו את המשמעות.

"לא." אני אומרת. "כותבים אותו ככה".

ואז קורה הבלתי יאומן, חמי מתחיל להתווכח איתי, "מה זה משנה - אם כותבים ככה או ככה?".

אז נפל לי האסימון "איפה הוא?" שאלתי את חמי. האיש הסתכל עלי ולא הבין מה אני מחפשת.

"השם? התליון שעשיתם, איפה הוא?"

"אה - לוקח להם זמן להכין אותו - הוא יהיה מוכן שבוע הבא"

"לא היתה להם דוגמא בחנות?"

"היתה. ככה בחרנו את הכתב"

"יופי. היית לוקח "אבי". הרי אתה יודע למה התכוונת, אז מה זה חשוב אם זה כתוב ככה או כ"אבי"?"

דממה.