מאמי יא מאמי ...

אז קיבלנו מפתחות לבית החדש, והתחלנו לעבוד בתוכו - מה שאומר שאני בפנים עם כל האבק והזוועה הכרוכה בזה (אוזניים מצפצפות, עיניים דומעות ושיעול של קטר) כן, אני אלרגית! (הו ההפתעה...)

האיש כמובן הניף את ידו בביטול ושלח אותי לנקות את ארונות המטבח ולהתרגז על כל מגירה בנפרד (לכולן יהיה פאק?! לכל אחת ואחת!? מי שונא אותי שם למעלה???) אחר כך חטפתי עצבים מהקלאפה והשיא היה כשגיליתי שלא התקינו לי  חלק מהכיור ( הסיפון) וכל המים המלוכלכים ששטפתי זרמו ישירות לארון. הידד לי ולכשרוני המיוחד.

אחרי שסיימתי לסדר את ארונות המטבח קיבלתי את המקרר שלי עם שתי מכות בחלקו האחורי. והמוביל עוד רצה לקבל טיפ אז ציינתי בפניו שבמקרה שלו טיפ זאת אבקת כביסה.

וזאת היתה ההתחלה של המטבח.

שאר הבית מלא כולו בעקימויות שבאמת... קצרה היריעה - אבל זה מה שקיבלתי ועם זה נתקדם, לא?

מאוחר יותר התקבצו בבית כל שאר נותני השירותים או כאלה שחושבים שהם נותני שירותים אך הם בעיקר מעלי עצבים. אחרי שראיתי את כל הבלאגן וחטפתי התמוטטות עצבים קלילה החליט האיש להודיע לי על ההעברה בהפתעה (שעתיים קודם הוא ביקש שאשטוף טוב יותר כי כל הבית בדרך) - ולכן לפני קריסת מערכות פשוט יצאתי לבריכה מצוידת בילדים ובביקיני כדי לכבוש את כסאות הפלסטיק וסופכלסוף לנוח. כמובן שלא נחתי משום שרצתי כל הזמן אחרי הילדים והגעתי הביתה מצויידת במיגרנה כדי לגלות שאני לא מסוגלת להרדם במיטה משום שהיא ממוקמת הפוך ממה שאני רגילה אליו. כן, מחלות הנפש שלי פשוט לא מפסיקות להתגלות.

אוסיף ואיילל שלא ראיתי את המכשי כבר שבועיים ועדיין לא סיימתי לפרוק את כל הארגזים אבל בסך הכל הבלאגן הגדול הזה הוא שלי ואני יכולה לקרוא לו בית.

הללויה.

והשכנה רואה אותי במדרגות לפני יומיים ואומרת לי "אוי, איזו חמודה שאת, כל כך רגועה. איך כל המעבר הזה לא משפיע עליך בכלל?"

לא רציתי לספר לה שהתפתח לי פסוריאזיס בקרקפת ואני עומדת להיות ממש תואמת מייקל ג'קסון (פרי - מורטם) בזמן הקרוב, כלומר מתפוררת לחלוטין במסיכת חמצן.

בכלל שכנים זה עניין של מזל, אני מניחה - השכנים שמעלי סבבה לגמרי, גם זוג שכנים מהקומה השלישית חביבים למדי.

הזוג שהגינה שלו צמודה לזו שלי נראים לי צעירים מדי - זאת אומרת יש להם שטויות של ילדים, אחרת אין הסבר אחר (מלבד התקף טמטום) להסביר את הרצון שלו להניח את המנוע שלו למזגן בגינה שלי - כי אצלו זה יתפוס מקום, כמובן שאחרי שהוא הסביר את זה ככה (הגיוני לא? ככה הגינה שלו תהיה פנויה ואני והילדים שלי נישאב לתוך המנוע הענק שלו או נמות מהרעש בכל פעם שיהיה לו חם או קר) הסברתי לו באדיבות שהוא לא יצטרך לחכות לעיריה שתוריד לו את המזגן - אני אקפוץ על המזגן שלו עד שיתרסק ישבר ואז אאכיל אותו בשברים הנותרים. נראה לי שהוא הבין שאני לא ממש מסכימה.

אין... זה הכל בתקשורת.

האיש קצת מודאג ועושה חשבונות לתוך הלילה.אנחנו שוברים קירות ומרצפים כאילו ואנחנו זוג אדריכלים מליינים, אבל מה שלא נעשה היום - לא נעשה בחמש השנים הקרובות (או בפסח - נשאיר את השנה פתוחה) אך מי אמר שאין יתרונות במעבר לדירה חדשה מקבלן?למשל למדתי סינית;

מתנה = עבודה בשכר על משהו שהם אמורים לעשות לי בבית בחינם

עלי באבא = לגנוב חומרי עבודה כגון מלט, חול או ריצוף

קפל = קפה שחור שישפך על הריצוף שהרגע ניקיתי

לגע = אני מסיים את הריצוף, נשבע לך- רק תני לישון צהריים!

צ'יק צ'יק = עוד יומיים אני אצלך, באמאשל'ך רדי ממני

משו-משו= חבל לך על הזמן אני עומד לדפוק לך מחיר.

בעלבית = האיש הנחמד ההוא, שלא יוצא לו קצף מהפה אחרי שאנחנו שופכים לו "קפל" על הרצפה.

בכלל הם אוהבים לחזור פעמיים על כל מילה. כנראה הם מודעים לזה שאלרגיה לאבק גורמת גם לאוזניים להפקק.

ועוד על שכנים, השכנה בבניין ממול צופה לי לתוך הדירה והילדים שלה ממש מעורבים במה שנעשה בבית. "נכנס לך ריהוט?" "לאן את לוקחת את הספה?" "את שוטפת רצפה?" "הלכה לך לאיבוד הכלבה?" אחד הילדים שלה הגדיל לעשות ונכנס לסיור לתוך חדר השינה שלי (שלא נמצא בקו התצפית) כדי לבדוק מה עשה שם הבחור החביב עם כל הקורות הלבנות. הוא ממש התפעל מהארון , אני פחות התפעלתי מסימני הצמיגים שהשאירו לי אופני הBMX שלו בזמן שהוא "התגנב" פנימה. אחרי שזרקתי אותו החוצה - בערך חמש פעמים נראה היה לי שהוא הבין את הרמז, אבל היום בבוקר הוא העיר אותי, כדי לשאול אותי למה האיש רוכב על אופנוע.קצר בתקשורת או משהו כזה.

טוב. הלכתי להלחם בערימות הכביסה. אין לי מה ללבוש והכל מאובק - האפצ'י סמלי כאן- ואני צריכה גם לנוח לפני מחר, היום בו עתידה להכנס לבית שלי פינת אוכל ולתת לבית את פריט הריהוט האחרון שלו לחמשת החודשים הקרובים.

וויש מי לאק.

הייתי והלכתי לכבס.

מאמי 

זמן זה הדבר היחיד שאין לי עכשיו.

כל מה שיכול היה להשתבש, השתבש. ועדיין אני צוחקת.

אני צוחקת כי הראיה בעין שמאל שלי כל כך גרועה ואין מגמת השתפרות.

אני צוחקת כי מחר מסיבת סיום לגן שלי ועדיין אין לי חוברות כרוכות של הילדים

אני צוחקת כי עוד לא סיימתי תעודות

אני צוחקת כי אין לי מושג מה אנאם מחר

אני צוחקת כי הכל מצחיק.

כנראה אאבד את הגן שלי

אני גננת מצוינת, אבל המגמה היא לסגור חטיבות צעירות.

ואולי אפילו אהיה מורה בכתה א' או ב' ואקבל מחדש את הילדים שהתרגלתי לוותר עליהם כל כך מהר.

וכנראה אכנס לאופק חדש ואקבל מחדש את הכסף ששילמתי למשרד החינוך בתחילת השנה, הכסף לפרקט בבית החדש, זה שאני עתידה לקבל את המפתחות שלו מחר בשתיים וחצי.

וכולם מלאי פליאה, איך אני לא נשברת

אבל אותי זה מצחיק

שאין לי שניה לנשום

כי כשיגיע החופש

לא אדע מה לעשות בו

ובוודאי אחפש תעסוקה טיפשית

אולי וילונות לחדרי השינה החדשים

ואולי טפט פרחים להדביק על קיר שאני רוצה לצבוע באפור.

ואמא התרשמה מהאיש שלא התפשר.

הוא קנה לי את המקרר השחור. כך היא תיארה בפשטות.

והפאסיביות הזו, כאילו אני לא קורעת את עצמי בשתי עבודות משלמות ואחת נוספת משתלמת ביותר, כאילו אני צריכה ש"יקנו לי" מצחיקה אותי .

 אם הוא ירגיז אותי, לא אתן לו להשתמש במקרר השחור.כי הוא "קנה לי" מקרר שחור. אז זה אומר שהוא שלי.

הלכתי לחפש בגדים.

הלכתי לבד. עכשיו כשהמכשי עוברת דירה אצטרך להתרגל ולהיות לבד.

אז זה היה זמן טוב להתאמן.

על הלבד.

היה שקט

היה מעייף

היה מרגיז

ומוכרות בגדים הן עם מוזר.

קריאות ההשתאות שלהן כשלבשתי את שמלת הרובוטריקים האיומה שמסרו לי (אני עיוורת בעין שמאל- יש לי תירוץ) זה היה קרנבל.

אני צריכה לתבוע את המעצבים על עוגמת נפש, כמעט ואיבדתי גם  את הראיה בעין ימין!

ומה העניין עם כל הוולנים האלה על החולצות?!

כאילו מה? נשארו להם עודפי בדים ולא רצו לזרוק אותם לפח? מה זה צווארוני הקרפדות האלה?

והשק עם קקי האלה?  כאילו שהתחת שלי לא גדול מספיק בלי זה?!

אז אחרי שיצאתי מהאייטיז, קניתי שני זוגות של מכנסיים שהיו גבוהים יותר מהשחלות שלי אך נמוכים יותר מהצלעות שלי. שלא שימשו כמו חסם עורקים משובח לשוקיים שלי, ולא נראיתי כאילו ויש לי איתן רגלים של פיל. פשוט פלא.

אבל חולצות? אלוהים ישמור אותי מהזוועה.

טוב, אני תיכף מתחילה לבכות.

הלכתי לישון - מחר יום עמוס.

לילה.

אני מתגעגעת.

יצאנו בלילה בין חמישי ושישי - המכשי ואני, היה מצחיק המקום היה של זקנים וזקנות, ובכל זאת הרשינו לעצמנו להשתולל קצת מעבר לרגיל - דייט של בלונדיניות או משו כזה. אחרי שתי בירות, שני שוטים של בד אפל וכמה שנאפסים בטעמים המקום כבר לא היה נראה כל כך גרוע ודידינו לנו הביתה, רק כדי להתעורר לעבודה ביום שישי.

יום שישי עבר לו יחסית מהר, הילדים בעיקר דיברו חלש ואני בעיקר חלמתי על המיטה, ובכל זאת לא הצלחתי להרדם מוקדם מספיק ורק בסביבות ארבע לפנות בוקר דידיתי למיטה.

היו לי כאבים בעין שמאל - כוסאומו.

בשבת העיר אותי הקטנצ'יק באומרו "אמא? מה קרה לך לפנים???"

מישוש קטן הבהיר לי שבמקום בו עמדה עין שמאל עומד לו משהו אחר לגמרי. לא הצלחתי לפקוח עיניים אבל זה הרגיש אפילו גרוע יותר.

"קום!" ציוויתי על האיש בעודי מנסה לקלוע את הרגל לתוך החור המתאים במכנסיים בלי הצלחה "קח אותי לרופא עכשיו"

"עכשיו?!" האיש מלמל איזו קללה קלושה בעודו מחזק את הכירבול בשמיכה

"עכשיו!" אמרתי וניערתי אותו  כלפי מטה.

האיש הביט בי ופלט "שיואו" מבוהל. אחר כך התרומם ומיהר להסיע אותי לרופא.

"אבל ממה זה קרה לך???" הוא שאל אותי כל הדרך.

"כאילו, מרוח הקודש? מאיפה לי!?!?"

ב"טרם" עמד לו מנומנם הרופא פאוזי ואני נכנסתי כרוח הסערה.

"שלום!" אמרתי והסרתי את משקפי השמש. "אני צריכה רופא"

"זו דלקת בלחמית" אבחן פאוזי - "את רגישה לימשהו?"

"אני רגישה לארנבונים, למים ולשמפו 10 של קרליין, הוא... הוא ממש עושה לי פריחות"

"התכוונתי ליתרופות"

"אני בקושי לוקחת תרופות, אני לא רגישה לאקמול - עדיין"

"תקשיבי, אני רושם לך עכשיו אנטיביוטיקה וטיפות לשבוע ותשטיפי את העין - ככה (הוא מדגים לי בתנועות מעגליות) בידוש, ועליה תמרחי סבון ככה (הדגמה נוספת.) ותעשי גם ככה, ותקפידי לשטוף ידיים (ללא הדגמה) ולהחליף מצעים (גם ללא הדגמה). זה מיאוד מידבק."

"אוקיי דוק. איפה אני יכולה לקנות את התרופות?"

"עוד שעה שעתיים יפתחו הפארמים. את יכולה עוד ליחכות"

"טוב. אני איחכה.  בבית".

בבית האיש דיבר על הבריכה והכין את התיק לנסיעה לקראתה. לתת לי גימלים או יום חופשי בכלל לא היה בא בחשבון. מיהרנו ורכשנו את התרופות טיפטפתי את הטיפות ונסענו לבריכה. אני שכבתי לי בצל והוא התרוצץ עם ההורים שלי, אחותי והילדים  והמכשי וחמותה סביב הילדים של כולם.

בערב העין כאבה לי אפילו יותר, האיש התלונן שהוא יוצא למילואים (שוב) ושכל פעם שהוא יוצא למילואים משהו נורא קורה.

אני התלוננתי שאני כבר לא רואה כי כל הקטע הזה של להסתכל רק בעין אחת על העולם, זה די זין.

אמא שלי התלוננה שהיא צריכה לבוא ולעזור לי, וכל האיומים שלי על להודיע לעולם שאני יתומה, כי ככה היא מתנהגת (שעזרו בדיעבד) לא מנעו ממנה להוציא לי את הנשמה - היא הגיעה , אבל התנהגה לא הכי יפה - היא התלוננה שאני עיפה, שכואב לי ואני מעזה לומר שכואב לי.

ביום ראשון העין שלי איבדה לגמרי את הצורה. אפילו לא הצלחתי לעשות "כאילו מצמוץ" - פניתי למרפאה וביררתי מה צריך לעשות כדי לפקוח לי את העין - או כדי להוציא אותה עם כפית. הודיעו לי שצריך לתזז אותי ברחבי העיר מודיעין ובסוף אולי אראה רופא בערב. בינתיים אמא צעקה עלי שאני מתחמקת מביצוע עבודה קשה, אז ישבתי וקיפלתי כביסה כדי לתרום את חובי לחברה. אחר כך התפניתי לפנות לרופא משפחה שנבהל ממראה העין והודיע לי שהוא אף פעם לא ראה כזו דלקת חריפה והוא ממליץ שאראה רופא עיניים בהקדם - כלומר בערב .

אז יצאתי לרופא עיניים בערב, חיכיתי בתור - או אולי עקפו אותי משמאל - בכל אופן לא ראיתי אז זה לא באמת נחשב.

רופא העיניים הביט בי ושאל לשם מה באתי, הודעתי לו שאני לא יוצאת עד שהוא לא מברר מה לא בסדר בעין שלי, אחרי שתי טיפות הרדמה לעין הוא הודיע לי רשמית שהעין שלי נחתכה מבפנים, שיש לי פצע פתוח - עליו התפתחה דלקת עיניים ועליה ניתן להוסיף את התגובה האלרגית שפיתחתי לתרופה.

"תקשיבי, את ... יש לך כח סבל ... זה כמו ללכת עם ניתוח לא גמור מיום שבת - כל הכבוד..." הוא אמר בעודו מוזג לעיניים שלי קוקטייל של משחות ומדביק לי אותן ."תקשיבי, את צריכה להשאר חבושה כל הזמן, עד מחר - נראה אם החתך המכוער הזה... איך עשית את זה? אני לא זוכר שנתקלתי בכזה דבר."

אני מיוחדג'ת אני...

בקיצור - נחכה ונראה, ואולי אתאשפז היום, ויטפלו בעין.

האיש במילואים.

אמא נשלחה הביתה אחרי שהעזה לומר לי אתמול שאני מפונקת.

ולהיות חצי עיוורת זה מסריח - יענו סאקס.

מה יהא עלי, מה??? אם למישהו יש סיפורי עידוד - עכשיו זה הזמן - לפני שגם עין ימין נסגרת מעצמה ואז אצטרך שיקריאו לי לפני השינה...