מאמי יא מאמי ...

קריאת "הומייה!" ומוסיקה אקזוטית בבקשה.

אחרי שעתיים שינה בקצה המיטה, אוחזת רק בקושי בפוך ומנסה להתמודד עם אצבעות רגליו של הילד התחובות בתוך הנחיר הימני שלי התעוררתי לצלילי השעון המעורר מתוך הנייד. הכלבה מיללת מעבר לזגוגית החלון הסגורה.( כן, היא ישנה בחוץ,עוכרת ישראל. מי יתן ותודח בימינו במהרה). הניסיונות שלי לחזור ולגנוב עוד 3 דקות שינה עלו בתוהו.

בראשי שמעתי את קולו של האיש (בתפקיד גיאזוארץ) מתאר את המשימה הראשונה להישרדות על פני האי, עלי להביא את הילדים עד השעה 08:00 לגן ולבית הספר, כאשר הם לבושים, לאחר ארוחת בוקר, מסורקים, ממורקים ומצוחצחים באופן עקרוני.

בזריזות של חמוס ניערתי את הילדה מהמיטה, ופניתי להכין לילדים ארוחת בוקר. עכשיו אני שומעת את כל המלעיזות, "למה לא הכנת להם בערב?" והתשובה: כי זה לא טעים.  בקיצור, אני ממשיכה בצווחות ה"פוצ'קו קום!!!" "בוקר טואוווב"  תוך הכנת הכריכים וחיתוך התפוח היישר לקופסאות האוכל שלהם. התות מגיעה אלי ואני מתלבשת ומסרקת אותה במקביל.

אחר כך אני מתפנה להרים את הפצפוץ מהמיטה שלי (הוא עוד ישן בשפגאט, החצוף!) אני מעמידה אותו על רגליו ומרטיבה לו את הפנים. ניסיונות המרד מדוכאים בהקדם ואני מעודדת אותו "היום יש לך חוג קפוארה אחרי הגן, בוא נגיע לשם מהר!" הילד ממהר להתלבש ואני משלימה את ההופעה שלי בקליפס בשיער. כן, בימים החופשיים, אף אחד לא יראה אותי יוצאת מהאוטו. חוץ מהשומר בגן של הפצפוץ.

בשעה שבע וחצי אני מצעידה את הילדים במהירות לרכב.

המכשול השלישי הוא העובדה שדלת אחת ברכב לא נפתחת (בינינו, למי יש זמן לתקן את זה!?) אז הילדים נכנסים לרכב בטור עורפי. נו טוב, יש לי רק שניים, מה אני מתלוננת? הם מתיישבים ובשבע שלושים ושתיים דקות אנחנו יוצאים מהחניה כדי להתקע אחרי 3 למדים ברציפות.

אנשים לא מבינים שבשבע וחצי בבוקר כל ההורים של מודיעין מורידים את ילדיהם בגנים? מה אתם עושים לי טסט בשעה הזו של הבוקר?

אחרי 5 צפירות, ניסיונות עקיפה מימין ומשמאל  וחיתוך זריז של הנתיב אני מצליחה להשתחל לנתיב המתאים לי, רק כדי להתקע אחרי רכב שחנה בנתיב נסיעה.

יו מאסט בי קידינג מי!! שוב אני משתלבת, מנסה להגיע לנתיב הימני, הפתוח (הרגל ישראלי ידוע - "לעמוד בשמאלי ויהי מה"  עוזר מאד בשעות העומס) ואז אני מתקדמת ושועטת לעבר בית הספר.

הילדה משתחלת מחוץ לרכב, מתנשקת ונעלמת. חצי נקודה למאמי. יאיי!

בדרך לגן של הילד יש עוד 4 צמתים ובהן גני ילדים. אני חונה בימין ומקבלת צפירת נזיפה מהנהג שרצה לחנות נגד כיוון התנועה - כוסאומו, כי אני חכמה וצדיקה יותר.

הילד שורך רגליים בדרך לגן. בכניסה הוא אוחז ברגלי ומאט אותי.

"הווו אני משיגה אותך!!!" אני גורסת בטון מתגרה. הילד מרפה מהרגל ומתחיל לרוץ לכיוון הגן, "אני מנסייח!" הוא טוען (אני מנצח), ונבלע בתוך הגן. אני מניחה את האוכל שלו במקום ופונה ללכת. הגננת מנסה לעכב אותי שוב, רבאק, קאנט יו סי שיש לי קליפס בשיער וומן?! אני ביום חופשי. תני לילד להרביץ למי שמתחשק לו, נכין קרן לנפגעים. זכיתי בחסינות ויש לי עוד שלושה ימים על האי.

אני ממהרת לשוב לבית ולנסות להשלים שעות שינה.

גיח.

רשימת מטלות מונחת על השולחן. אני והTDLים שלי.

אני פונה לשורה הראשונה, חושבת מה עבר לי בראש כשכתבתי אותה  ואז מוחקת אותה.

גם שורות שתיים ושלוש נראות לי מיותרות.

הררי הכביסה קוראים לי ואני מכינה את ערימות הכביסה לפי צבעים על כל חדר האמבטיה של הילדים. זה נראה כמו חומר לשבע מכונות כביסה. עשו לי טובה, בגדים נקיים זה אובר רייטד. המורה המקבילה מתקשרת אלי אס או אס ואני נפרדת בשמחה מהכביסה ומגיעה לבית הספר לעשות הכנות אחרונות לקראת מסיבה הולכת וקרבה. אחרי שעתיים סיימתי להכין תפקידים לילדים, להרים תפאורה ולהכין נפנפים לידיים. כי עוד לא נס ליחם.

אני פונה ללכת ונזכרת שאני עובדת עוד 4 שעות (מנוחה איז פור דה וויק ואלה שעובדים בהיי טק) אז אני חוזרת לאמבט שנראה כמו כתם צבעוני ענק ומתחילה בהפעלת מכונות כביסה.

הכלבה בוהה בי דרך החלון, ומנסה בעדינות לגרד את הזגוגית. אני חושפת כלפיה שיניים - מבחינתי היא המודחת הבאה. אני לא בנויה לבעלי חיים שטרם חונכו.

כדי למלא את מקום ראיונות ה"איך חשתי בדיוק כשקשרו אותי לטל אנגלנדר" אני מרימה טלפון לאיש ומדווחת לו על הדרך בה בוצעו משימות הבוקר, הוא שמח ומוסר לי עוד כמה משימות עד שאלך לעבודה.

זחוחה כהדס אני פונה לביצוע המשימות החדשות - הידד יש לי יום חופשי עוד שעתיים שלוש, אני רושמת אותן ומהנהנת לעצמי. כן, אין לי חיים. עכשיו לטפל במטבח הארור.

 אחרי כמה פעמים בהם שוחחתי עם המשיבון, יצאתי לעבודה. נכשלתי במשימה.

אך לא יצאתי מובסת. לא. לפני שיצאתי הבטתי במראה ואמרתי לעצמי "את מאמי, את השורדת האחרונה".

קריאת "הומייה" וסגירה.

.

החדרים נאים בעיני, גם השכנים, כבר יש גינה ותם עניין הארגזים (אם אני לא מחשיבה את הבלאגן במחסן התחתון) ועדיין אני לא מרגישה בבית.

אני מטיילת בלילה, עוברת במסדרון ומציצה על הילדים הישנים, שומעת נשימות קצובות.

האיש כבר ישן ואני עומדת מתחת לזרם המים החמימים (אין פה מים רותחים - איזו בעסה?!) ומתקלחת בפעם ה 300.

ביציאה מהמקלחת ממתין לי שטיח ניגוב לרגליים הרטובות - כתוב עליו SWEET HOME ואני בולעת רוק מריר.

ביציאה לחצר האחורית יש דֶק מעץ, בריח של עץ חדש, ומעליו ערסל חדש עמוק ,אדום ועוטף. אני מתכרבלת בתוכו, שלוש לפנות בוקר ואני לא מצליחה להרדם. המזגן של השכן מלמעלה מזכיר לי שהוא עובד, ואני מנסה להציץ דרך הפרגולה ולתפוס כמה כוכבים תוך שאני מתעלמת מהחלונות של השכנים הפונים לכיוון הגינה שלי.

בשעה הזו, כולם ישנים ולא אכפת להם מהשכנה המתנדנדת לה כי היא לא מצליח להרדם.

הסיגריה צורבת את קצות האצבעות, והנידנוד שלי בערסל כבר סחרר אותי. אני מתיישבת ולאט מתרוממת, נכנסת בזיג זג לחדר.

מאוורר תקרה מסתובב חרישית והשרשרת שלו מרעישה בקצב קבוע, האיש ישן בתנוחה עוברית לכיווני, אני סוגרת חלון ומתפשטת, מנסה להכנס בין כפותיו של האיש מבלי להעיר אותו, השיער הארוך מדי שלי אסוף ברישול בגומיה של התות, וגם כך הוא מדגדג לי בקצה הגב.

האיש לוקח נשימה עמוקה ומצמיד את החזה שלו לגב שלי, הידיים שלו לוטפות שדיים ובטן והאצבעות שלו מפושקות קמעה . כאילו והוא עומד לבלוע אותי בחיבוק שלו - כאילו ואם לא יתפוס אותי עכשיו, אעוף דרך הסדק בתריס ואעלם. אפוף שינה הוא מנשק את הגב שלי. 

וחם לי נורא. ואני פשוט לא נרדמת.

אני יושבת בסלון וצופה בערוץ הריאליטי, הו דה הורור.

ולמרות גיבוב השטויות שם והעייפות הכרונית אני לא מצליחה לישון טוב, ואז אני מבינה למה...זה הבית הזה, ההפוך, שפונה למזרח ולא למערב.

שהכל בו גדול וחדש ויפה ומעוצב עד זרא.

הוא זר לי, הבית הזה, וקשה לי לחיות בכל היופי הזה, הוא נראה כמו מקטלוג, לא כמו בית שגרים בו.

ולהאמין שאני עשיתי אותו, אני הרי הרסנית מטבעי. זה מוזר.

מתי מרגישים שהבית שלנו הוא הבית שלנו? אני כבר לא זוכרת.

כרגע אני עוד מחכה.

אז קיבלנו מפתחות לבית החדש, והתחלנו לעבוד בתוכו - מה שאומר שאני בפנים עם כל האבק והזוועה הכרוכה בזה (אוזניים מצפצפות, עיניים דומעות ושיעול של קטר) כן, אני אלרגית! (הו ההפתעה...)

האיש כמובן הניף את ידו בביטול ושלח אותי לנקות את ארונות המטבח ולהתרגז על כל מגירה בנפרד (לכולן יהיה פאק?! לכל אחת ואחת!? מי שונא אותי שם למעלה???) אחר כך חטפתי עצבים מהקלאפה והשיא היה כשגיליתי שלא התקינו לי  חלק מהכיור ( הסיפון) וכל המים המלוכלכים ששטפתי זרמו ישירות לארון. הידד לי ולכשרוני המיוחד.

אחרי שסיימתי לסדר את ארונות המטבח קיבלתי את המקרר שלי עם שתי מכות בחלקו האחורי. והמוביל עוד רצה לקבל טיפ אז ציינתי בפניו שבמקרה שלו טיפ זאת אבקת כביסה.

וזאת היתה ההתחלה של המטבח.

שאר הבית מלא כולו בעקימויות שבאמת... קצרה היריעה - אבל זה מה שקיבלתי ועם זה נתקדם, לא?

מאוחר יותר התקבצו בבית כל שאר נותני השירותים או כאלה שחושבים שהם נותני שירותים אך הם בעיקר מעלי עצבים. אחרי שראיתי את כל הבלאגן וחטפתי התמוטטות עצבים קלילה החליט האיש להודיע לי על ההעברה בהפתעה (שעתיים קודם הוא ביקש שאשטוף טוב יותר כי כל הבית בדרך) - ולכן לפני קריסת מערכות פשוט יצאתי לבריכה מצוידת בילדים ובביקיני כדי לכבוש את כסאות הפלסטיק וסופכלסוף לנוח. כמובן שלא נחתי משום שרצתי כל הזמן אחרי הילדים והגעתי הביתה מצויידת במיגרנה כדי לגלות שאני לא מסוגלת להרדם במיטה משום שהיא ממוקמת הפוך ממה שאני רגילה אליו. כן, מחלות הנפש שלי פשוט לא מפסיקות להתגלות.

אוסיף ואיילל שלא ראיתי את המכשי כבר שבועיים ועדיין לא סיימתי לפרוק את כל הארגזים אבל בסך הכל הבלאגן הגדול הזה הוא שלי ואני יכולה לקרוא לו בית.

הללויה.

והשכנה רואה אותי במדרגות לפני יומיים ואומרת לי "אוי, איזו חמודה שאת, כל כך רגועה. איך כל המעבר הזה לא משפיע עליך בכלל?"

לא רציתי לספר לה שהתפתח לי פסוריאזיס בקרקפת ואני עומדת להיות ממש תואמת מייקל ג'קסון (פרי - מורטם) בזמן הקרוב, כלומר מתפוררת לחלוטין במסיכת חמצן.

בכלל שכנים זה עניין של מזל, אני מניחה - השכנים שמעלי סבבה לגמרי, גם זוג שכנים מהקומה השלישית חביבים למדי.

הזוג שהגינה שלו צמודה לזו שלי נראים לי צעירים מדי - זאת אומרת יש להם שטויות של ילדים, אחרת אין הסבר אחר (מלבד התקף טמטום) להסביר את הרצון שלו להניח את המנוע שלו למזגן בגינה שלי - כי אצלו זה יתפוס מקום, כמובן שאחרי שהוא הסביר את זה ככה (הגיוני לא? ככה הגינה שלו תהיה פנויה ואני והילדים שלי נישאב לתוך המנוע הענק שלו או נמות מהרעש בכל פעם שיהיה לו חם או קר) הסברתי לו באדיבות שהוא לא יצטרך לחכות לעיריה שתוריד לו את המזגן - אני אקפוץ על המזגן שלו עד שיתרסק ישבר ואז אאכיל אותו בשברים הנותרים. נראה לי שהוא הבין שאני לא ממש מסכימה.

אין... זה הכל בתקשורת.

האיש קצת מודאג ועושה חשבונות לתוך הלילה.אנחנו שוברים קירות ומרצפים כאילו ואנחנו זוג אדריכלים מליינים, אבל מה שלא נעשה היום - לא נעשה בחמש השנים הקרובות (או בפסח - נשאיר את השנה פתוחה) אך מי אמר שאין יתרונות במעבר לדירה חדשה מקבלן?למשל למדתי סינית;

מתנה = עבודה בשכר על משהו שהם אמורים לעשות לי בבית בחינם

עלי באבא = לגנוב חומרי עבודה כגון מלט, חול או ריצוף

קפל = קפה שחור שישפך על הריצוף שהרגע ניקיתי

לגע = אני מסיים את הריצוף, נשבע לך- רק תני לישון צהריים!

צ'יק צ'יק = עוד יומיים אני אצלך, באמאשל'ך רדי ממני

משו-משו= חבל לך על הזמן אני עומד לדפוק לך מחיר.

בעלבית = האיש הנחמד ההוא, שלא יוצא לו קצף מהפה אחרי שאנחנו שופכים לו "קפל" על הרצפה.

בכלל הם אוהבים לחזור פעמיים על כל מילה. כנראה הם מודעים לזה שאלרגיה לאבק גורמת גם לאוזניים להפקק.

ועוד על שכנים, השכנה בבניין ממול צופה לי לתוך הדירה והילדים שלה ממש מעורבים במה שנעשה בבית. "נכנס לך ריהוט?" "לאן את לוקחת את הספה?" "את שוטפת רצפה?" "הלכה לך לאיבוד הכלבה?" אחד הילדים שלה הגדיל לעשות ונכנס לסיור לתוך חדר השינה שלי (שלא נמצא בקו התצפית) כדי לבדוק מה עשה שם הבחור החביב עם כל הקורות הלבנות. הוא ממש התפעל מהארון , אני פחות התפעלתי מסימני הצמיגים שהשאירו לי אופני הBMX שלו בזמן שהוא "התגנב" פנימה. אחרי שזרקתי אותו החוצה - בערך חמש פעמים נראה היה לי שהוא הבין את הרמז, אבל היום בבוקר הוא העיר אותי, כדי לשאול אותי למה האיש רוכב על אופנוע.קצר בתקשורת או משהו כזה.

טוב. הלכתי להלחם בערימות הכביסה. אין לי מה ללבוש והכל מאובק - האפצ'י סמלי כאן- ואני צריכה גם לנוח לפני מחר, היום בו עתידה להכנס לבית שלי פינת אוכל ולתת לבית את פריט הריהוט האחרון שלו לחמשת החודשים הקרובים.

וויש מי לאק.

הייתי והלכתי לכבס.

מאמי