"איזה קטע?! - אומר לי אבא בטלפון בטון בכלל לא מצחיק -אז תשרייני לך את פברואר, כי היא מתחתנת."
"נו, והיא מתחתנת עם גבר או אשה?"
"איזו שאלה זו מאמי?"
"מה אתה רוצה? בחיים לא ראיתי אותה עם גבר. אולי היא מחליטה להתחתן בגיל 35 עם אישה ולעשות מה בראש שלה?"
"טוב, אין לי מושג. תרשמי ביומן וזהו. אה, והדוד ליאון רוצה שתבואי עם הילדים".
כן. יאדה יאדה בלה בלה.
מתקשרת לאיש.
"אתה שומע? היא מתחתנת. שריין לנו את פברואר"
"באמת? עם מי? גבר או אישה?"...
האיש עומד בפינה המרוחקת ממני ומוריד וודקה רדבול - "אתה כזה 1999" אני לוחשת לו באוזן "בוא נחפש משהו לאכול", יד נעלמה מושכת אותי מהאיש היישר לידיו של הבנדוד החתיך ביקום "מה קורה איתך?" לוחש לי המהמם , "אני סבבה, מה איתך? ", "סבבה, הכל טוב" מתוך עשן הסיגריות הוא מושך דראג קווין לבוש שחורים "תכירי, זו החברה שלי, חלי".
"נעים." אני משתעלת קלות תוך נסיון להוריד את היין הלבן שנתקע לי באף חזרה לכיוון הושט, חלי מושיטה לי את היד בקרירות המתאימה לגפילטע פיש של סבתי המנוחה ומחייכת חיוך שסודק את המייק אפ.
"אני חלי" היא אומרת , מעפעפת בריסים המלאכותיים שלה, "מאמי" אני אומרת. "מי היא? " היא מפנה מבט שואל לבנדוד שלי. "אה, זו הבתדוד שלי, נכון שהיא מהממת?" חלי בוחנ/ת אותי במבט ארוך.
אני מתחילה ללכת ולא מצליחה לראות דבר מלפנים. בחיי, קבלת פנים באוהל סגור לחלוטין זה רעיון ררררררררע. במיוחד אם כל הקהל מעשן כמו קטרים.
שוב יד שולפת אותי "מאמי, אני עולה לשבת למעלה, כואב לי למצמץ."
"עלה, כפרע'ליך. אני אצטרף אליך אחרי שאשאף מעט חמצן ואמצא את אמא שלי, האישה והאגו".
טעות חמורה, מאחורי בתוך ענן העשן עומדת המאמא בציפורניים מטופחות ושלופות
"כן, האישה והאגו כבר כאן. רצית משהו?"
"אני צריכה 500 במזומן, אני אכתוב לך צ'ק ל 13?"
"למה 500 ? שימי 400."
"מאם, אמרתי לך לא להתערב. אני רוצה לשים לה 500."
"למה, את כל כך עשירה נהית? "
"ככה אני רוצה! תפסיקי."
"אפשר לחשוב, כמה את כבר בקשר עם בת הדוד שלך?"
"ככה אני רוצה. (התחלתי לחזור על עצמי. ) יאללה, שלפי השטרות."
בידיים רועדות הרומניה מביאה את הכסף ומקבלת מעטפה סגורה בה צ'ק. היא נעלמת לתוך העשן ואני מחליטה ללכת לבר לחפש דבר מה להביע בו את עצבי. איזה איש דוחף אותי מכיוון הבר "לפנות מקום, הזוג מגיע." אני עומדת לנגוס בידו אבל שתי הגראציות האהובות שלי נעמדות לצידי, ואני שוכחת שאני חייבת לתת לו מכות.
טלטול - "תגידי לי , מה היא לובשת?"
אני "אין לי מושג, אבל נראה שהיא שכחה את הכיסים הפוך בכביסה."
דרי - "למי יש כיסים בשמלה הכלה?" - משיכת כתפיים.
טלטול - "מה, זו תחתית בלון??? "
אני - "איי גס סו. תגידו, זה פוליטיקלי קורקט לומר שהשמלה של בת הדודה מהצד שלי, היא שמלת הכלה הכי מכוערת שראיתי עד כה?" השתיים מנידות ראשן לשלילה בהסכמה ובעצב.
דעו לכם שרב מזמר בחופה זה בלעעע. למי יש כח? רבאק, שחררו , אנשים, שחררו...
על רחבת הריקודים החצי ריקה עומד ערס ורוקד. בידו בקבוק של ויסקי שיבס, כמעט מלא לגמרי. בדקתי, 15 דקות והבנאדם לא שתה ממנו אף לא לגימה.
כמה זקנים רקדו, חשבתי להזמין את היחידה ללוחמה בריקודי מבוגרים של "ארץ נהדרת" (עונה שלישית, אוי היה ענק.) אבל הם ללא באמת קיימים, אז קמנו לרקוד, דרי, טלטולה ואני.
בעוד אנו רוקדות, נעמדה לידנו גוש שחור והחלה לרקוד,הריקוד השבטי שלה משך את שאר בנות השבט, ותוך 5 דקות היא כבר רקדה עם האחיות שלה, האמפטי- דאמטי וטווידל - די (יצאתי מתוך הנחה שהראשונה הייתה טוידל - דאם), המכנסיים ההדוקים השחורים שלה נצצו על רקע נעלי העקב חסרות הטעם אותן נעלה. בעודה מסתובבת, הבחנו כי על המכנסיים באיזור הישבן (איזור מוכה אסון) כתוב באותיות קידוש לבנה "סנואו - בורדינג".
"מה זה?" תמהה בקול דרי , טלטולה סחפה אותנו מהאיזור בטנגו סוער , "רציתי להציל אתכן, עומדות שם ומצביעות לה על הישבן. מה אתן חושבות, שלא רואים אתכן?!"
מבוישות עמדנו בצד.
"את ראית את זה?!" עמדה דרי ושוב הצביעה המומה, על עכוזה הענק והכתוב של טווידל דאם, "אה, זה שטח פרסום. - אמרתי בנונשלאנט- שטח זה יכול להיות שלך תמורה 30 ש"ח לערב..."
"אויש, כל כך נחמד לי " מלמל האיש השיכור שלי תוך שאנחנו צועדים לכיוון הרכב."אנחנו באמת חייבים לצאת לעיתים יותר קרובות..."
כן... אני כל כך זקנה שחתונה הופכת להיות עבורי "יציאה"...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
