מאמי יא מאמי ...

כבר בערב הרגשתי את האכזבה מנשבת ממנו לכיווני.

שיחות ה'את לא מנקה את הבית/ הבית גיהנום/אישה מרדנית ורעה'  כבר מילאו את האוזניים שלי בדרך הביתה, כששיחת טלפון נעימה הפרה אותן. המאהב הלטיני שלי (בדימוס), החליט לקפוץ ולהביא אלי את הלפטופ החדש שלי. מהשקיות.

אמנם אני לא חונכת אותו, אבל רק בגלל שחסר לי כבל רשת. אוי לה לבעסה.

הכנתי בשרים, וסלטים ומחמצים שונים, ערכנו שולחן יפה.

אבל האיש לא הפסיק להתלונן עלי כמה שאני גרועה ונוראית, יש לי רק שטויות ומאהבים בראש כל היום, ובכלל פשע - פשע להחזיק אחת כמותי בחיים.

הם אכלו לשובע, וכשהתעייפו לשמוע עוד צרות קמו והלכו הביתה (טוב נו... גם היה איזה 12בלילה  או משהו והם עובדים היום).

ואז כשנכנסתי לאמבטיה כדי להתקלח הוא צעק עלי שזה תורו, הוא עייף ואני צריכה לרחם עליו.

אז שתקתי, פתרתי תשבץ הגיון (הייתי צריכה קצת היגיון) ונכנסתי להתקלח אחריו.

כשנכנסתי למיטה הסתכלתי על הגב הרחב שלו ושאלתי את החומה הבצורה למה הוא כועס עלי.

אני לא כועס! הוא נבח.

טוב... גם אני לא כועסת.

אני סתם מיואשת.