השנה יום הזיכרון היה ארוך מהרגיל זה התחיל מהתחמקות יום לפני ממשמר הנר ביחידה עד להתפרצות רגשות שהובילה שאת ליל העצמאות ביליתי עם מרתון של משחקי הכס (החתונה האדומה זה הדבר הכי מזעזע שראיתי ,נורא)

בערב יום הזיכרון הייתי עם סבא שלי וסבתא שלי כדי לעמוד איתם בצפירה ושלא יהיו לבד,אחרי שהסתיימה הצפירה והנשיא התחיל לדבר, סבא שלי רועד אמר לי :"אתה יודע שהוא מדבר גם על החברים שלי ? החברים מהפלמ"ח ממלחמת העצמאות גם אליהם הוא מתכוון " לא היה לי מה להגיד. מה תגיד לאדם בן שבעים שלחם בפלמ"ח ונזכר בחבריו לכיתה כשהוא היה בן 17 ושכולם מתו במלחמה להקמת המדינה ,אמרתי אני יודע,וחיבקתי אותו . 

ביום הזיכרון בבוקר הלכתי לטקס בבית הספר שלי ,ונכנסתי לשיעור חינוך של המחנכת שלי (מין מנהג של הכיתה שאנחנו חוזרים כול שנה ,בנתיים זה החזיק שנתיים ) ודיברו שם על גבורה,מיהו גיבור? האם זה פייר להזכיר את החייל שמת בתאונת דרכים בחופשה באותה נשימה עם החייל שמת בחזית?  

היא ניסתה להסביר להם שאף אחד לא מת כי הוא רצה להיות גיבור ,שאתה לא יכול לבוא לאמא שכולה אחת ולומר לה הטקסט שמקריאים עכשיו לא מדבר אלייך כי הוא על חיילים קרביים והבן שלך היה חייל עורפי שמת מנפילה ולא מכדור. 

אני חושב שגבורה זו מושג שהמצאנו כדי שלנו יהיה יותר קל ,מין נחמה שיקרית . אף אחד לא רוצה למות,אף אחד לא יוצא לקרב במחשבה שטוב למות בעד ארצינו, רובם פשוט מקללים ברוסית  ורוצים לסיים את זה כמה שיותר מהר ולחזור הביתה . אף אחד לא רוצה להיות במלחמה ,אף אחד לא בוחר להשתתף בקרב.  בסופו של דבר גם החייל הכי קרבי עד אחרון הג'ובניקים עצרו את החיים שלהם כדי להתגייס ,לא כי הם רצו ולא כי יש חוק (כי מי שרוצה יכול להחמק מהגיוס הצורה חוקית ) אלא כי הם ידעו שאין ברירה שהמציאות היא כזאת שאנחנו צריכים צבא .

הצבא לוקח לכולנו שנים משמעותיות מהחיים ככה או ככה.ומי שמת בתקופה הזו הוא גיבור ,כי הוא לא ברח ,כי הוא התמודד עם המציאות,כי הוא ויתר על השנים החשובות האלה שלא יחזרו.