מפתיע למצוא את עצמי פה. כותבת פוסט. מוציאה את מה שיושב לי בקישקע. ואולי זה רעיון רע לפוסט ראשון. THEN AGAIN, מי זה שיבוא ויגיד לי מה לכתוב ומה לא לכתוב בבלוג שלי. כבר שנים שאני צריכה את הפיסה הקטנה הזאת. החלקה שלי. של המחשבות שלי, והפריקות. והזכרונות.

אז החלטתי להתחיל עם משהו שיושב לי בראש כבר די הרבה זמן. ההתנהלות של המשפחה שלי עם מוות. וההתנהלות שלי. והניסיון שלי.

בעיקר כי זה מתאים למצב בבית כרגע.

הפעם הראשונה הייתה די מגוחכת. ילדה קטנה, שותה בפעם הראשונה בחיים שלה, לא יודעת מה זה "סטלה" ומה זה אלכוהול, עם כביכול רגשות כלפי נער מסוים. ואני, בתור דרמה קווין מוחצנת, החלטתי להשים קץ לחיי ולקפוץ מהחלון. זה לא עבד. קומה ראשונה עוד לא הרגה אף אחד. במבט לאחור עשיתי את זה רק בשביל שהוא ישים טיפה של תשומת לב עלי. כמובן שזה לא קרה.

הפעם השניה, עוד ניסיון משעשע. לקחתי את כל הכדורים שהיו במקרר, בלי לדעת בכלל מה אני לוקחת ובלעתי את כולם. הדבר היחידי שקרה זה שביליתי יומיים עם לחץ דם מטורף, סחרחורות, בחילות ולא ממש יכולתי ללכת. כמובן שבבוקר כשכולם תהו לעצמם "הממ היכן הכדורים" אני שתקתי ולא הוצאתי ציוץ.

בפעם השלישית, וגם הרביעית האמת, זה היה אבא שלי. אבא שלי, בתור חולה מאניה דיפרסיה ואלכוהוליסט שמצולק מהחיים, מחליט פעם בחודש-חודשיים להשים סוף להכל. בפעם השלישית הוא לקח רעל לעכברים ו-וודקה שהרסה לו את הכבד. השכנים שלו הצילו אותו. אני זוכרת שהייתי בטוחה שהוא לא הולך לצאת מזה, כשראיתי אותו בבית החולים. ובכיתי בהיסטריה. ואמא שלי באה אלי ואמרה לי, "מה את בוכה? אכפת לך ממנו בכלל? מספיק לבכות, תנגבי את הדמעות האלה שלך כבר. מה את? ילדה קטנה?". ופייר, כן אני ילדה קטנה. הפעם הרביעית הייתה די שונה. אחותי החורגת שגרה ברַמַלָה התקשרה לאמא שלי ואמרה לה שאבא מתאבד. אמא שלי התקשרה אלי ואמרה לי לבוא כי היא צריכה לספר לי משהו. באתי הביתה, היא סיפרה לי, ניסיתי לבקש ממנה או מאח שלי שיבואו איתי בגלל שאני פחדתי, והם התעקשו שלא. הם עייפים אחרי יום עבודה. אז התקשרתי לחברה שהלכה איתי. LONG STORY SHORT, הניסיון הזה הסתיים בכך שהוא היה בקומה שבועיים, חברה שלי צחקה עלי ועל אבא כל הזדמנות שהיתה לה, זאת שהלכה איתי,  ואמא שלי תהתה למה אני הלכתי לשם בכלל. 

פעם חמישית, זה היה איזה בחור שאני לא מכירה בכלל. אני וחברות ישבנו במרכז העיר כשהוא החליט לקפוץ מהחלון. ערום. אני ואחת מהחברות שלי ניסינו לעלות אליו ולעצור אותו, לא הצליח לנו, אז צעקנו לו מלמטה שלא יעשה את זה. קראנו למשטרה שאמרה לנו לחזור אליהם כשהוא כבר יהיה מת, כי הם חשבו שזו הייתה מתיחה. בסופו של יום, אחרי שעתיים בערך אולי שלוש באה משטרה ותפסו גם כמה מסוממים שגרו שם.

ועכשיו זה סבא שלי. שכל רגע יכול ללכת לי.

זה מוזר לחשוב על זה, בסך הכל סבא שלי גיבור, לא? 

עבר שואה, עבר צבא ויצא נכה משם, עבר חיים עם בקושי קורת גג ופרוסת לחם. 

סבא שלי גיבור. 

אני זוכרת פעם, כשילדים היו מספרים לי סבא או סבתא שלהם מתו מזמן, הייתי מתנהגת כאליו אני מבינה מה זה לאבד מישהו קרוב. אני זוכרת איך פעם לא התקרבה אלי בכלל המחשבה שמישהו שחשוב לי ילך ככה בכלל. 

וזה די מפחיד.

אני ממש צריכה לצאת קצת מהעיר. לנקות את הראש. 

יום טוב.