איבוד.

בטון חשוף. לבנים כתומות. שורות צריפים.
יכולתי לא לדעת

שתי קורות עץ ומוט מתכת הם לא גרדום.

כמו שתיל או ברזל בצורת פסי רכבת,

וערמות של נעליים קטנות הם לא אסון איום ונורא, רצח המוני

 שואה.

לא עשן או דם. גם לא שתי ידיים מורמות באוויר, או אחת עם מספר כחול זרחני.

ולא אינספור כוכבי בד צהובים במקום שמות. נשמות. ילדות יתומות.

כובע שאבד לא גוזר על אדונו דין מוות.
ודמעה מעינה של נערה יכולה לזלוג גם משברון לב או געגוע חולף, או סתם כך
אפילו השלג לבדו הוא לא באמת קור.

אושוויץ לא הורגת אנשים
עצי לבונה גבוהים באופק. יפים כמו ציור.

מה העצים היו אומרים

ואם כל אלו הם לא
אז מה שנותר לכן - רק בני אדם

וזה אומר, אולי

שגם אני.