אני רוצה קודם להציג את עצמי, אני נערה בת 17 ועוד מעט בת 18, אני חייכנית ואוהבת להיות בחברת אנשים שהם יקרים ללבי, יש לי בעיה בריאותית שאיתה נולדתי עם יד שמאל, סוג של נכות קלה אפשר לומר, אבל זה לא מפריע לי בתיפקוד היום יומי ואני מסדרת נהדר, הבעיה שיש לי ביד היא חוסר גידים(ריקמות שריר למי שלא מובנת לו המילה), ככה שזה נראה כאילו חסר לי גוש ענק של בשר על היד, וכשה מעבירים את היד בליטוף על האיזור, מרגישים את העצם השטוחה בתחושה מצמררת.

אני מודה שזה לא בעיה רצינית, ויש יותר גרוע...אבל משום מה, זה גרם לי לשנוא את עצמי עוד יותר ולקח לי הרבה מאוד שנים להשלים עם זה. בכיתה א', הרבה שנאו אותי רק בגלל הבעיה ולעגו לי, ואני אישית לא מבינה כשה יגידו לי "תתעלמי" אני סך הכול הייתי בת 6, אותם אנשים פשוט לא הפסיקו להציק לי, להצביע אצבעות עליי ואפילו אחד מהם פיתח תחביב בלהכות אותי, גם על אותה היד הבעייתית, חזרתי כמאט כול יום הביתה בוכה ואפילו שאבא שלי התערב כלום לא עזר, הפסקתי ללכת כול החצי שנה הנותרה של כיתה א', והייתי בבית. כשה עליתי לכיתה ב' זה רק ניהיה גרוע יותר ויותר, כמה בנים תמיד סובבו אותי בהפסקות ולא הפסיקו להציק, היו גם מיכרים שהם הישתמשו באלימות נגדי בלי שום סיבה, תמיד הייתי הילדה הזאת שלא מוציעה מילה מתחילת היום עד סופו, הייתי בכלל מנותקת מהעולם אפשר להגיד, ויושבת בשולחן הסופי בפינה הדחוקה הרחוקה מהחלון, רק שלא ישימו לב אליי.

ואפילו יום אחד, שנפלתי מגיבעה קטנה שהייתי מאחורי בית הספר, שלחו אותי למיון נמרץ בקופת חולים הקורבה כי נפתח לי הווריד הראשי שלי היד, אני זוכרת כמה דם היה ואני פשוט הייתי בוכה מהיסטריות ולא מהכאב. הייתי חוזרת לבצפר עם תחבושות וכול הילדים התחילו פתאום להתחנף ולזייף דאגה, למה פתאום אכפת להם מה קרה לי?

בכול זאת, עדייו שנאתי את עצמי נורא, הרעבתי את עצמי והייתה לי שאיפה לפרפקציוניזם, רציתי להיות מושלמת יותר מכול, להיות כמו כולם ולא שונה. שנאתי להיסתכל במראה ויותר מכול, שנאתי את הגוף שלי. הייתי צמה פעמים רבות ואוכלת מעט, יורדת מהר במשקל אבל גם מהר מעלה, מעולם לא הייתי בתת משקל בתחילת ההפרעה, אומנם הייתי קרובה, הייתי בוכה כול יום ומנסה לפענך איך להעלים את המשקל כמה שיותר מהר, המחזור שלי אפילו התחיל לאחר עד כ-9 חודשים..

אני לא רוצה לפרט כול כך מה בדיוק היה...אבל מה שכן, היה קשה להילחם בזה. ובכול זאת נסיתי, נפלתי שוב להפרעה ואחרי רגע שוב ניסיתי למשוך את עצמי כמה שיותר לצאת מהמחלה, אם לא הייתי מכירה את אחד החברות הטובות והנהדרות שלי, לא הייתי רוצה לדעת מה היה המצב שלי היום אם ההפרעה הייתה ממשיכה, בטח הייתי מתה, או מאושפזת בתת משקל, דום לב או משהו.

היא אומנם חברה אינטרנטית, אבל היא ממש עזרה לי, אם אפילו הייתי צריכה אותה תקשיב לי, ותתן לי עצות, ולנסות לעזור, היא לא הייתה מוותרת ותייאשת עליי ואני שמחה שהכרתי אותה. אומם עד עכשיו המחשבות רודפות אותי, ואני לא רזה, אבל גם לא שמנה, יש לי עדיין חשבות פרפקציוניסטיות, ונסיות להורדת משקל בדרך הזו שוב, אבל בכול זאת, מנסה לשנות את דעתי ולחשוב חיובי.. אין לי עוד מה להוסיף..