מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן השתניתי פי עשרות מונים.
עליתי ונפלתי ונפלתי ונפלתי ונפלתי ואז עליתי, לאיזה תקופה קצרה. נכון לעכשיו אני בנפילה די גדולה, שכמוה לא ראיתי מאז ימי הכדורים.
אני מלאה ברגשי נחיתות, אבל שמלווים במודעות עצמית. קשה לי לרחם על עצמי אבל כל מה שמתחשק לי לעשות זה לא להיות לבד ולא לראות אף אחד. זה מתנגש עם הצורך העז שלי לפרוק את הנשמה שלי באוזניו של מישהו, לבכות לו על הכתף ולחבק מישהו כשאני ישנה. אני כמהה לאהבה והכל ריק.
לא מצליחה להתקדם, אבל זה גם לא שנתקעתי מאחור. אני לא באותו מקום שהייתי שנפרדנו, אבל אני חושבת שאני במקום הרבה יותר גרוע. לא נופלת לשם שוב, לא מחפשת את הקשר, לא רוצה גם. רק כמהה לאהבה טהורה, חסרת מעצורים. אני מתגעגעת לתחושה שמישהו מעריץ אותי, מתמוגג ממני.
פעם אהבתי לראות את עצמי כאחת מהבנות האלה, החד פעמיות, שאנשים מסתכלים עליהם מהצד ומתהפנטים. לאו דווקא מהיופי, אלא מההוויה הכללית שלהן. מההילה הקסומה והאפלה. היום אני חושבת שאני גנרית בנאלית ומשעממת, פתטית ויומרנית. לא נותר לי כלום מעצמי כי לכתוב אני לא כותבת, לצלם אני לא מעזה, להסתכל על עצמי במראה אני מתקשה. לשמוע מוזיקה זה קשה לי אפילו.
אני קצת מאבדת מעצמי ואני צופה את ההתקפים באים ואני בדיכאון ורע לי ואני בוכה כבר יום שלם כי השאירו אותי לבד ואף אחד לא בא
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
