קודם כל, תודה לכולם על התגובות! חיממתם לי את הלב ♥
ונעבור לפרק השני!
הפרק השני כבר מתואר בנקודת מבט של דמות אחרת. גם הוא קצת קצר, אבל יותר ארוך מהקודם.
תהנו! 
שנת 2011
משאלות
תום
מהי הדרך אל האושר?
זאת שאלה די נפוצה, שאנשים תמיד מנסים לתת עליה תשובה, אבל האמת היא שאף אחד לא באמת יודע. כולם רוצים לדעת, כולם רוצים להגיע אל האושר, אבל אף אחד לא באמת יודע איך. וגם לא נוכל לדעת. אנחנו יכולים לרצות, לקוות, להתפלל שאנחנו צועדים בדרך המובילה לאושר, אבל לא נוכל לדעת בוודאות עד שנגיע לשם.
על זה חשבתי כשהתעוררתי בבוקר יום הולדתי ה22. וכשאמא שלי התעקשה שאכבה את הנרות ואבקש משאלה, שאלתי את עצמי מה אני רוצה יותר מכל דבר אחר. מה יוביל אותי אל האושר. לא יכולתי לדעת, כמובן, ולכן ניחשתי. עצמתי את עיניי וביקשתי למצוא אהבה, למצוא את העיניים שימלאו אותי בחמימות מאין כמותה, בצמרמורת יפה ונעימה.
זיכרון של עיניים ירוקות מבריקות עלה במוחי. כבר מצאתי את העיניים האלה, ואיבדתי אותן.
הלוואי ואמצא עוד עיניים כאלה, ושלא אאבד אותן לעולם, ביקשתי וכיביתי את כל הנרות.
"תודה, אמא" חייכתי אליה "זה היה נחמד לבקש משאלה, כמו פעם".
היא חייכה בחום וחיבקה אותי חזק. "הלוואי שהמשאלה שלך תתגשם, מתוק, הלוואי".
"מזל טוב, תום!" בירך אותי בשיחת טלפון החבר הכי טוב שלי, ניב.
"תודה, ניב, נקווה שבאמת יהיה לי מזל טוב סופסוף".
"די, אל תהיה מבואס. אתה צריך להגיע למסיבה שלך בערב עם מצב רוח בשמיים! אה, דרך אגב, אכפת לך אם אני אבוא למסיבה עם מישהי?"
"ברור שלא. אני מכיר אותה?"
"לא, זאת מישהי שפגשתי אתמול. היא מדהימה, אתה חייב לראות אותה. ואם כבר מדברים על נשים, מה שמעתי, נפרדת מקרן?"
"כן..."
"למה, מה קרה? דווקא חשבתי שהלך לכם טוב ביחד, הייתם כבר קרובים לחצי שנה".
"כן, אבל... לא יודע, הרגשתי שמיצינו כבר את הקשר הזה".
"זה מה שאמרת על מיכל".
"נכון".
"ועל ענת".
"צודק".
"ועל שיר".
"בסדר, הבנתי את הנקודה שלך".
"יופי, כי נגמרו לי הדוגמאות".
מסיבת יום ההולדת שלי נערכה בביתי. הוא לא היה מאוד גדול, אבל הוא הספיק בשביל מסיבה פרטית ופשוטה.
"מזל טוב, תום!" חייכה אליי מישהי שלא הכרתי "רגע, אתה תום, נכון?"
"כן, נכון" חייכתי אליה בחזרה "את הדייט של ניב, נכון?"
"אה, לא, אני..."
"הדייט שלך" הופיע ניב מאחוריי "הדייט שלי כבר נכנס".
"הדייט שלי?"
"כן" ענה, ופנה בחיוך מנומס אל ה...דייט שלי "הוא כבר חוזר אלייך, טוב?" אמר ולקח אותי הצידה.
"אתה קובע לי דייט ולא מודיע לי?"
"עכשיו אני מודיע לך".
"עכשיו זה קצת מאוחר מידי".
"אף פעם אל תגיד 'מאוחר מידי'".
"זה 'אף פעם אל תגיד אף פעם', ניב"
"טוב, אז אף פעם אל תגיד אף פעם לדייט שכבר התחיל".
"לא אמרתי, אני רק מבקש שפעם הבאה תודיע לי שיש לי דייט לפני שאני פוגש את הדייט שלי, שלא נגיע למה שקורה עכשיו, שאנחנו מדברים בצד בזמן שהיא מחכה לי, נבוכה".
"סגרנו".
כעבור חצי שעה של חגיגה בנפרד, כל אחד עם הדייט שלו, נפגשנו במטבח.
"נו, אז איך הולך עם מירי?" שאל ניב.
"לא משהו".
"למה?"
"לא יודע, לא זורם לי איתה".
"לא זורם גם לדייט שני?"
"בכלל לא. אין קליק, אין ניצוצות, אין כלום".
"חבל, דווקא חשבתי להמשיך בעסקי השידוך".
"מצטער, עדיף שלא. אבל איך הולך אצלך?"
"לא משהו".
"למה? חשבתי שאמרת שהיא מדהימה".
"כן, והיא באמת מדהימה, אבל אני רואה שהיא לא בקטע".
"בסוף תגלה שהיא מאוהבת בך עד מעל לראש".
"כן, ממש".
"ואולי כן? לך תדע. שמע, אולי אני אלך לשאול אותה? ככה, נסחט ממנה את המידע בעקיפין?"
הוא צחק "כמו שאתה יודע מצוין לעשות".
"כן, אני מקצוען".
"כן, ממש".
"אל תזלזל, תזכור כמה פעמים זה עזר לי, וגם לך".
"מצטער" הרים ידיים.
"אז תכיר לי אותה?"
"כן, בטח" אמר והלך לחפש אותה.
אולי כדאי שאחזור למירי, חשבתי.
"אופס, סליחה" נתקלה בי מישהי בדיוק כשהתכוונתי לצאת מהמטבח.
"לא, זה בס-" התחלתי לומר, עד שראיתי את פניה "זה... זה בסדר... אני... אנחנו מכירים?"
"אממ, לא, אני, אני חושבת שלא" היא אמרה. וואו, איזה קול יפה. איזה עיניים...
פתאום נזכרתי. העיניים. עיניים ירוקות מבריקות. אלה העיניים שלה.
חשבתי כמה רגעים. לא, לא יכול להיות. זאת לא יכולה להיות היא. היא מתה, אתה זוכר? מתה. בגללך היא מתה, אז אל תנסה להחזיר אותה לחיים. זאת לא היא.
"אתה... אתה בסדר?" היא שאלה, מתבוננת בי בעיניה הירוקות מבריקות. ירוקות מבריקות, זהות לשלה.
אבל זאת לא היא.
"אה, אני רואה שהכרתם" הופיע ניב פתאום, משום מקום "תום, זאת סול" אמר והורה על פניה של בעלת העיניים הירוקות מבריקות. זאת סול, לא היא.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
