כתיבה, זה כל הסיפור

לסיפור קוראים "להמשיך ללכת"

לא מקורי משהו, אבל מתאים לסיפור :)

הוא הלך.

הוא המשיך, הלאה, ואני נשארתי תקועה באותו מקום.

הבעיה שאני לא רוצה ללכת, לא רוצה להמשיך. אני רוצה להישאר. אני רוצה שהוא יחזור.

אני רוצה. אני, לא הוא.

"לאה, נו, לאה, די, אי אפשר ככה יותר," אמרה נוי. עכשיו אני מצטערת שאמא שלי מכירה אותה מגיל אפס, אז לא אכפת לה לקרוא לה כשיש מצב חירום איתי והיא לא מצליחה להזיז אותי מהמיטה החמה, שמגנה עליי מפני כל רע. זהו, החלטתי, אני לא זזה מפה יותר. טוב לי פה. רק פה טוב לי.

"הכל אפשרי אם רק רוצים," זרקתי, קוברת את פניי בתוך הכרית.

"ואת באמת רוצה את זה ככה?"

"כן".

"לא, לאה, אני יודעת שאת לא רוצה. זה הכאב שמדבר במקומך".

הו, וכמה הוא גדול.

"הי," היא אחזה בפניי והפנתה אותם במקום אל הכרית, אליה "זאת לא את".

לא, זאת לא אני. זה מה שקורה באהבה, לפעמים. זה מה שקרה לי. מרוב אהבה טבעתי, ואיבדתי את עצמי.

"תגידי, עוד לא קפא לך המוח?" שאלה אותי נוי לאחר שחיסלתי חצי חפיסת גלידה משפחתית.

"לא," אמרתי. חבל שלא. הלוואי והמוח שלי היה קופא לנצח, ולא הייתי צריכה לסבול את כל המחשבות האלה שמתרוצצות בו כמו בריצת מרתון.

"את עוד תהרסי את הגזרה היפה שלך," היא אמרה.

ליקקתי את הכפית בשקט.

נוי התבוננה בי בדאגה. היא החברה הכי טובה שיכולתי לבקש. היא תמיד הייתה שם בשבילי. אפילו בשביל הדברים השטותיים, כמו בפעם ההיא בטיול השנתי הראשון שלנו בכיתה ו', שהתעוררתי מאוחר, ובמשך שעה שלמה היא עשתה הכל כדי לעכב את האוטובוס, עד שהגעתי. אולי זה נשמע מוגזם, אבל היא הייתה האהבה הראשונה שלי. היא האהבה שתישאר איתי לעד, זה ברור לי כשמש.

אבל הוא היה אהבה אחרת. הוא היה סיפור אחר.

"לאה, את זוכרת את ההסכם שכתבנו בכיתה ד'?" היא שאלה.

"ברור," צחקקתי לאור הזיכרון. זה היה כשראינו בפעם הראשונה סרט לבני נוער, בז'אנר דרמה רומנטית. קרין, אחותה הגדולה של נוי, הסכימה שנצפה בסרט יחד איתה, בתנאי שלא נרעיש בזמן הסרט ושנעצום עיניים חזק-חזק כשאיזה זוג בסרט יתנשק. בסוף הסרט היא בכתה. אנחנו, שתי ילדות קטנות שעוד לא היו קרובות אפילו קצת לתקופת גיל ההתבגרות, לא הבנו לא את קרין ולא את הדמויות בסרט. למה הוא עזב אותה? למה היא בוכה כ"כ הרבה על מישהו שלא שווה דמעה אחת שלה? הסרט הזה עשה לנו סלט בראש, לא פחות ולא יותר. למה המתבגרים האלה כ"כ אוהבים לסבך הכל? בגיל 9, לא ידענו.

"הבטחנו לעצמנו לא לסבך את החיים כ"כ, כשנהיה בגיל ההתבגרות. אפילו קברנו אותו, ב..."

"בחצר שלי," הזכירה לי נוי "ליד עץ הברוש הזקן".

היא הוציאה בריסטול קטן מגולגל, קצת מלוכלך מעפר וחול.

"מצאת אותו!" קראתי בהפתעה, ופתחתי אותו לרווחה על השולחן. "'אנחנו, נוי פלדמן ולאה הררי, מבטיחות לא לסבך את החיים סתם ככה, לא לעשות סיפור משטויות, לא לפגוע באף אחד, ולא לבכות על בנים שלא שווים אותנו, ואם הם כן שווים אז כן לבכות, אבל לא יותר מידי. ואם אחת מאיתנו מפרה את ההסכם הזה, השנייה צריכה להזכיר לה שהבטחנו שלא. על החתום, נוי פלדמן ולאה הררי'. או, תראי, הנה החותמות הוורודות שלנו! כמה זה חמוד להיזכר בזה עכ-" ואז הבנתי. הבנתי למה נוי הביאה לי את ההסכם הזה עכשיו.

...ולא לבכות על בנים שלא שווים אותנו, ואם הם כן שווים אז כן לבכות, אבל לא יותר מידי...

חיוכי נמוג. "הפרתי את ההסכם".

התאכזבתי מעצמי. ולאו דווקא בגלל שהבטחנו לא להפר את ההסכם, אלא בגלל שהבנתי שצדקנו. אני לא צריכה לבכות על מישהו שלא שווה את הדמעות שלי, והוא אולי היה שווה כל דמעה שלי, אבל זה לא אומר שאני צריכה לבכות עליו 3 ימים ולטחון גלידות משפחתיות כל החיים. התאכזבתי מעצמי, כי גם אחרי שהבנתי את כל זה, עדיין הרגשתי שאני רוצה לחזור אל המיטה החמה שלי, אל הכרית ספוגת הדמעות, ואל ה3 קילו גלידה.

"לא, לאה, די, אל תבכי," אמרה נוי בעצב כשראתה את עיניי מתמלאות בדמעות שבכלל לא הייתי מודעת אליהן עד אותו רגע, וחיבקה אותי "בעצם, סליחה, תבכי. תבכי כמה שאת צריכה".

"בכיתי כבר 3 ימים, למה זה עדיין לא הספיק לי?" התייפחתי.

"למה? כי טעינו, זה למה. אי אפשר לשלוט ברגשות. אי אפשר לגרום לדמעות לעצור, אי אפשר פשוט להחליט שזהו, בכיתי מספיק. בין אם זה שווה את זה או לא, אי אפשר לשלוט במה שהלב מרגיש. אין כפתור עצירה, כמו שאין כפתור התחלה. טעינו, לא הבנו שהאהבה והרגשות פועלים כרצונם".

ניגבתי את הדמעות. היא הפתיעה אותי בתשובתה.

היא חייכה אליי בדאגה "הספיק לך?"

"בינתיים, כן," חייכתי בחזרה.

דפיקה בדלת.

"זאת בטח אמא שלי," אמרתי לנוי והלכתי לפתוח את הדלת.

אבל זאת לא הייתה אמא שלי.

"תומר..." אמרתי. זה היה הוא. "מה... מה אתה עושה כאן?"

הוא חייך חצי חיוך. אלוהים, החיוך הזה מפיל אותי לרגליו. "שמעתי שאת לא מרגישה כ"כ טוב, אז באתי" אמר, ואז שם לב למבטי וחיוכו נעלם "אבל נראה לי שעדיף אם לא הייתי בא".

"לא," אמרתי ותפסתי את ידו כדי לעצור אותו מללכת "אלך תלך. אני שמחה שבאת".

"תראי, לאה," אמר, וליבי התכווץ כשהרחיק את ידו משלי. "אני לא רוצה לפגוע בך".

חבל. חבל שלא פגעת בי בכוונה, ברשעות. ככה היה לי הרבה יותר קל להתגבר עליך.

"אני... אני רק רוצה לדעת אם יש משהו שאני יכול לעשות כדי להקל עלייך".

תגרום לי לשנוא אותך.

"לא, לאה, בבקשה, את יודעת שאני לא יכול לראות אותך בוכה," הוא הרים את ידו ללטף את פניי, אבל התחרט.

"סליחה," נאנחתי וניגבתי את עיניי. דמעות מטופשות.

"לאה, אני..." הוא נאנח "אני מחבב אותך. מאוד".

אבל לא אוהב אותי.

"ובדיוק בגלל זה אני חושב שעדיף שנחזור להיות ידידים. את... אני אהבתי אותך. את יודעת את זה".

אבל אתה כבר לא.

"מה שהיה בינינו היה יפה מאוד, אבל..."

אבל נגמר.

"אבל הקשר הזה הרס אותך. את מאוד השתנית. הפכת להיות יותר חשדנית, יותר קנאית, פינית את כל הזמן שלך רק בשבילי. הפסקת לצאת עם חברות, הפסקת להתנדב במד"א, ואת, את... פעם היית מתה על מד"א! לא היית מפספסת אף משמרת. אפילו לצייר הפסקת".

נכון. פעם ציור היה הדבר הכי חשוב לי בעולם. עד שהוא בא, עד שהאהבה שלנו השתלטה עליי, התפשטה בכל גופי ולא השאירה אף לא סנטימטר אחד. ואז הוא היה הדבר הכי חשוב לי בעולם.

האהבה שלי אליו הפכה אותי לאובססיבית כלפיו. רציתי להיות איתו בכל דקה ודקה. ראשי היה מלא במחשבות עליו. כל המצב הזה הדליק אצלי נורה אדומה, הרגשתי שזה לא בסדר, שאני לא מתנהלת כראוי, אבל פשוט לא הצלחתי אחרת. לא רציתי. התמכרתי אליו. והיה לי טוב, אבל ידעתי שהרע עוקב אחריי, צופה בי, מחכה לרגע המתאים לדפוק בדלת. לא, לא לדפוק. לפרוץ את הדלת.

"איבדת לגמרי את האיזון, ו... טוב, זה גרם לי להתרחק ממך. הנערה שהתאהבתי בה נעלמה, ולא אהבתי את החדשה שהגיעה במקומה. אני רק... רוצה שהיא תחזור, אפילו אם נישאר רק ידידים, ואני חושב שזאת הדרך היחידה".

גוש גדול יותר מכל הגושים שהיו לי ב3 הימים האחרונים חסם את גרוני. הדמעות בדרך, ואין פקקים.

"אני מצטער," הוא אמר ברכות, וליטף את לחיי. מגע היד שלו בפניי הרעיד את שנינו. גם לו כאבה השיחה הזאת, אני יודעת.

אז הוא הלך.

"לאה?" שמעתי בערפול את קולה של נוי. "את בסדר? את עומדת ככה כבר שתי דקות מאז שהוא הלך".

הלך... הוא הלך.

והגיע הזמן שגם אני אלך.

"כן, אני בסדר" אמרתי וניגבתי את הדמעות שהציפו אותי שוב ברגע שהוא... הלך.

"קחי, תשתי קצת" היא הושיטה לי כוס מים. שתיתי, למרות ששום מים לא יעלימו את הגוש שחוסם לי את הגרון.

רק זמן.

"בואי נצא קצת," הצעתי "עוד רגע אחד בבית ואני אשתגע".

היא חייכה אליי.

הגוש בגרון עוד לא נעלם, והדמעות לא נגמרו. אבל אני ממשיכה ללכת, ובדרך, הזמן יעלים אותם.

זהו! זה הסיפור.

לא אהבתי את התוצאה, יכולתי הרבה יותר טוב, אבל את מוזמנים להגיב :)