כתיבה, זה כל הסיפור

את הקטע הזה אני מגישה לתחרות הזאת. זה סיפור שכתבתי לפני כמה ימים, בעקבות חלום שגרם לי להבין משהו חשוב מאוד.

זה קטע די, כבד, אני יודעת. הוא גם לא אחד הטובים שלי, אבל רציתי בכל זאת לפרסם אותו כאן, בבלוג, ובדיוק עלה השלב הראשון של התחרות, שבו קיבלתי יד חופשית. אז הרי לכם, הקטע "בין חיים למוות".

עצרתי והתחבאתי מאחורי משאית. ידעתי שהמחבוא האקראי הזה לא יחזיק מעמד זמן רב, אבל הייתי חייבת לעצור כדי לתת מנוחה לרגליי לאחר הריצה הבלתי פוסקת הזו. הפחד התפשט בכל גופי. ניסיתי לחשוב על תכנית המלטות כלשהי, אך דבר לא עלה בראשי. ידעתי שהוא שם, עוד רץ אחריי. הרגשתי אותו, איך הוא מתקרב יותר ויותר אל מטרתו, אליי.

החנקתי יבבת פחד. אסור שהוא ישמע אותי. ניסיתי לא לנשום, או לפחות להרגיע את נשימותיי ולהפוך אותן לסדירות ושקטות.

עצמתי את עיניי לרגע, אך נבהלתי ופקחתי אותן מיד. חשבתי שאם אעצום עיניים זה ירגיע אותי, אבל קיבלתי את התוצאה ההפוכה. ולא רק בגלל המחשבה שאולי הוא כבר כאן, נמצא מטר לידי ואיני רואה זאת, אלא גם בגלל שבאותו הרגע בו עיניי היו עצומות, הבנתי שכך זה יהיה אם הוא ימצא אותי, אם הוא יתפוס אותי ויצליח לבצע בי את זממו. זה מה שאני אראה, כלומר לא אראה, לא אראה יותר לעולם. לא אחיה יותר לעולם.

שחור. הכל יהיה שחור. או שבעצם צריך להגיד שגם שחור לא יהיה. לא יהיה כלום. כלום אחד גדול.

תמיד שאלתי את עצמי מה יש אחרי המוות, לא ידעתי לאיזה מן הגרסאות להאמין. אבל באותו רגע, ידעתי. הבנתי שלא יהיה כלום. הכל יגמר, מבחינתי. אני אגמר.

לא ידעתי מי הוא. לא ידעתי למה הוא רוצה להרוג אותי. ידעתי רק דבר אחד, וזה שאם הוא יתפוס אותי, אני אהפוך לכלום. לא יהיו לי שום חיים אחרי המוות, לא יהיה לי גלגול נשמות, לא יהיה לי גן עדן, או גיהינום. לא יהיה לי כלום. אני לא אהיה כלום.

ואז הבנתי שאני לא מוכנה לזה עדיין. לא, אני מעדיפה ללכת לגיהינום מאשר לא להיות כלום, לא להיות קיימת.

נשאבתי אל זיכרון מאתמול.

"קרן, את מוכנה לדבר איתי?"

הרמתי את מבטי מן הכרית ספוגת הדמעות, אל שיר, חברתי הטובה.

"מה קרה לך, קרן? דברי איתי, אני חברה שלך! את יודעת שאת יכולה לספר לי".

"אין מה לספר".

"ברור שיש, אם את בוכה," היא אמרה בדאגה. "מה הבעיה?"

"הבעיה שנמאס לי. מהכל".

"הכל?"

"כן, הכל. אני כישלון, את מבינה? אני כישלון בלימודים, כישלון בעבודה, כישלון בבית, כישלון ביחסים, בהכל, אני כישלון בהכל".

"כמובן שאת לא! את סתם מגזימה".

"אני לא. אני באמת לא מתאימה לחיים האלה".

"למה את מתכוונת?"

"אני מתכוונת שהעולם הזה הוא לא בשבילי. אני לא יודעת למה נולדתי בו".

שיר הביטה בי במבט מוזר. מבולבל, מבוהל. מודהם.

"אל תדאגי, שיר. אני לא מתכוונת להתאבד".

היא נשמה לרווחה.

"אבל... לא יודעת, אם מישהו יבוא להרוג אותי, אם ידרוס אותי אוטובוס, יכה בי ברק או יתרסק עליי מטוס מן השמיים... לא יהיה לי אכפת למות".

ובעודי ממשיכה להתחבאות מאחורי המשאית, שאלתי את עצמי: באמת לא יהיה לי אכפת למות?

לא, ידעתי את התשובה. יהיה לי אכפת.

צדק מי שאמר "רק כאשר מאבדים משהו, מבינים כמה הוא היה חשוב לכם". או כמעט מאבדים.

או בדרך לאבד.

הנה, הגעתי למסקנה שאני לא מוכנה עדיין להפוך לכלום, דווקא כשהמוות ניצב מולי, מחזיק סכין ציידים בידו. הוא היה עטוף גלימה שחורה, שחורה כמו הכלום שהוא עמד להפוך אותי אליו.

נשמתי. או שזו לא הייתה נשימה, אלא הפחד שדיבר ממני.

לא, אני לא רוצה למות. אני רוצה לחיות. אני רוצה להיות קיימת. להיות משהו.

אני רוצה לתקן. את החיים שלי, את הטעויות. אני רוצה הזדמנות נוספת.

אני לא מוכנה עדיין למות. יש לי עוד תקוות וחלומות, יש לי עוד כ"כ הרבה דברים לעשות. יש לי את כל החיים לפני.

לא, אני לא אוותר. אני אלחם על חיי, אלחם עליהם עד הרגע האחרון.

אז מה לעשות? להתעמת איתו ולהיכנס איתו למאבק לא כדאי לי, אחרי הכל, סכין הציידים שלו נותנת לו יתרון עליי. יתרון גדול מאוד.

אז כל שנשאר לי הוא לרוץ. לברוח מהמוות, לנוס על נפשי, לרוץ כדי לחיות.

אז רצתי. אזרתי את כל כוחותיי האחרונים, ורצתי.

רצתי כי רציתי לחיות. כי אחרי הכל, אהבתי את החיים.

אני כן מתאימה לחיים האלה, לעולם הזה.

אני כן ראויה להם.

אני לא כישלון. אני אוכיח את זה.

אני אנצח את המוות, אני אנצח אותו בעזרת כוח הרצון, כי אין דבר יותר חזק מזה.

רצתי, רצתי בכל כוחי.

אך המוות החל להשיג אותי. הרגשתי אותו, איך הוא מתקרב יותר ויותר אל מטרתו, אליי.

ואז ראיתי מולי אור חזק. הוא לא סנוור אותי, אבל היה משהו מיוחד באור הזה, משהו שהפחיד אותי מעט, הרתיע, אך בו בזמן גם ריתק אותי אל האור. משהו החל למשוך אותי אל האור הזה, אך כאשר הבחין בפחדי, פסק. באמת פחדתי מעט. מה מחכה לי שם? אבל הרגשתי שיהיה אשר יהיה, למרות הפחד, אני רוצה ללכת אל האור הזה.

כבר יכולתי להרגיש את המוות נושם על עורפי.

כבר לא היססתי, ידעתי שאני צריכה ללכת אל האור הזה.

וכך, רגע לפני שהמוות הצליח לשים עליי את ידיו ולנעוץ בי את שיניו, התמסרתי כולי אל האור, נתתי לו לקחת אותי, לאן שזה לא יהיה.

התעוררתי בבת אחת משנתי, שטופת זיעה. רגליי כאבו מאין נשוא, ועורפי עקצץ במקצת.

כל זה היה חלום?

לא, ידעתי שלא.

קיבלתי הזדמנות נוספת לחיים.

זהו, מקווה שלא סבלתם יותר מידי.

ולקוראי הסיפור בהמשכים שלי: הפרק הבא יעלה ממש בקרוב! מצטערת על העיכוב.