כתיבה, זה כל הסיפור

הנה, סוף סוף הגיע הפרק השלישי! מצטערת על העיכוב, הייתי די עסוקה בזמן האחרון.

זה פרק מאוד ארוך, אז תתכוננו

כאן מתחיל חלק אחר בסיפור, שמסופר מנקודת מבט אחרת. החלק הזה יהיה החלק הכי ארוך בסיפור, אני חושבת. בחלק הזה יהיו די הרבה פרקים, לעומת החלקים הקודמים, שהיו רק פרק אחד בכל חלק.

תהנו!

שנת 2011

לחפור בפצעים

סול

נתקלתי בו. בטעות.

זה היה בטעות, מקרי לחלוטין.

החיים מלאים בצירופי מקרים. יש סתמיים, שלא משנים ולו דבר אחד בחייך, ויש שמשנים את כל חייך, מן הקצה אל הקצה.

וצירוף המקרים הזה היה מהסוג השני.

צירוף המקרים הזה שינה כ"כ הרבה, גרם לכל עולמי להזדעזע, לרעוד, להתהפך, לעשות סיבוב של מאה שמונים מעלות.

"אופס, סליחה" אמרתי כשנתקלתי בו.

ואז ראיתי את הפנים שלו. את העיניים שלו.

"לא, זה בס-" הוא החל לומר, ואז נעצר והביט בי.

איזה עיניים יפות... לא ידעתי שקיים גוון אפור יפה כזה... אבל, איפה ראיתי את העיניים האלה קודם?

"זה... זה בסדר... אני... אנחנו מכירים?" הוא שאל.

כן! כן, אנחנו מכירים, כן! רציתי לצעוק. או ש... לא? חבל שלא...

אבל איפה ראיתי את העיניים האלה קודם?!

"אממ, לא, אני חושבת שלא" שיקרתי.

אבל אני יודעת שראיתי את העיניים האלה כבר, חשבתי. לא הייתי שוכחת אותם לעולם.

אנחנו באמת לא מכירים?

הוא שתק, אבל ראיתי בפניו שבתוכו מתחולל ויכוח עם עצמו, עם קולות ומחשבות שהלמו בראשו, מנסה להוכיח לעצמו משהו. להוכיח מה?

"אתה... אתה בסדר?" שאלתי.

"אה, אני רואה שהכרתם" הופיע ניב לפני שבעל העיניים האפורות היפות האלה, הספיק לענות לי. "תום, זאת סול" אמר.

"אה, אז... אתה תום" אמרתי בחיוך קטן. תום. איזה שם יפה זה, תום. "מזל טוב" הוספתי.

"תודה" הוא התעשת סוף סוף, וענה לי. אבל ראיתי שהמחשבות בראשו עדיין לא נתנו לו מנוח.

"נראה לי שמישהו קרא לי, אני אלך לבדוק" שיקר ניב, בצורה גרועה.

"הוא לא ממש שקרן גדול, מה?" אמרתי לאחר שהוא הלך.

תום גיחך. "לא, לא ממש".

"מה הוא רצה שתשאל אותי?"

"אם את מעוניינת בו".

"טוב... האמת שלא ממש".

הוא גיחך. "הבחור הזה אף פעם לא טועה".

"מה, הוא ידע?" שאלתי בהפתעה.

"כן, ואני הצעתי לו שאשאל אותך, ליתר ביטחון. הייתי אמור לעשות את זה בעקיפין, אבל אני חושב שבכל זאת עשיתי עבודה לא רעה" הוא חייך. איזה חיוך מקסים.

חייכתי גם אני. "כן... החבר שלך הוא בחור מקסים, אבל..."

אבל הוא לא אתה, רציתי לומר.

לא, סול, די. את לא מכירה אותו בכלל.

אני לא?

לא, אני לא.

אני לא מכירה אותו.

לא.

"אבל לא יודעת, זה פשוט..."

"לא עובד," השלים תום את המשפט. בצורה מושלמת. "כן, אני מכיר את זה".

חייכתי חיוך קטן. "כן... אבל בכל מקרה, אל תגיד לו כלום, טוב? תשאיר את זה לי".

"בסדר, רק אל תמתחי את זה".

" בסוף המסיבה, אני לא רוצה להרוס לו את שאר הערב".

הוא חייך, ולא יכולתי שלא לחייך בחזרה.

אני לא יודעת כמה זמן עוד המשכנו לדבר, אבל קרוב לודאי שהרבה זמן. לא היה לי נעים להודות, אפילו בפני עצמי, אבל נהנתי יותר לדבר עם תום מאשר עם ניב.

בסוף המסיבה, לקחתי את ניב לדבר לבד.

"ניב, אני... אני-"

"חושבת שעדיף שנשאר ידידים," השלים ניב את המשפט "כן, אני יודע".

"מצטערת," אמרתי בצער. "מסכים שנשאר ידידים טובים?" חייכתי חיוך קטן, מעודד.

הוא חייך אליי חיוך רחב. "ברור! איך לא? אני אתחרפן אם לא נמשיך להיות ידידים".

הרחבתי את חיוכי. "אמרת שאתה עובד בבית הקפה ליד קניון העיר, נכון? נדמה לי שיתקוף אותי רעב מחר בסביבות הצהריים, בדיוק כשאצא מהקניון... ואז אחפש לי איזה קפה ומאפה טובים".

הוא צחק. "אם ככה, אז תתחילי לצום מעכשיו. אנחנו נמלא לך את הבטן השטוחה שלך עד שתתפוצצי".

"בסדר, אבל בסופו של דבר אתם תצטרכו לשטוף אותי מהקירות".

"נזמין מנקה".

"מנקה מסכנה".

"מסכים איתך".

חייכנו זה אל זו בידידותיות.

"נו, אז איך היה?" הפצירה בי אמי לספר, מיד לאחר שחזרתי הביתה. זה היה אותו הבית שבו גרו הוריי, לפני שמצאו אותי וטסנו לבלגיה. כאן נרקמו כמה מבין הזכרונות הראשונים שאני זוכרת. לחזור לכאן היה נעים וכואב בו בזמן. הבית היה עדיין מלא בארגזים, מאחר שחזרנו רק לפני שבוע. הוריי היו אדריכלים ידועים מאוד, וטוב, ביתנו היה גדול בהתאם.

לאחר שהתיישבנו ליד שולחן האוכל, התכוונתי לענות לאמי שהיה בסדר, אבל משום מה יצאה מפי המילה "נהדר". אולי מפני שבאמת היה נהדר, אבל לא עם הבחור הנכון.

"יופי! אז מתי אנחנו פוגשים אותו?"

"את מי?"

"מה זאת אומרת את מי? את ניב".

"אה, ניב. החלטנו להישאר ידידים".

"אה," אמרה, מופתעת ומבולבלת במקצת "אז, למה את מחייכת בכזה אושר?"

"אני לא מאושרת, אל תגזימי," אמרתי והעלמתי את החיוך שעלה על פניי מבלי שידעתי על כך "אני סתם שמחה שנשאר ידידים".

"לא, זה לא היה חיוך של 'ידיד'. ותחזירי את החיוך הזה, הוא מקסים. זה היה חיוך של... יותר מידיד. הרבה יותר. תגידי, נפרדתם כי הכרת מישהו אחר?"

"לא, ברור שלא. זה פשוט לא עבד".

"אבל הכרת מישהו, נכון?"

"לא..."

"זה היה 'לא' מהוסס, כלומר כן הכרת".

"טוב, הכרתי, אבל לא קרה כלום בינינו, וגם לא יקרה".

"למה?"

"כי... ככה, פשוט לא יקרה".

"אבל תראי איך חייכת בגללו!"

"די, אמא".

"אל תגידי לי די, ואל תקראי לי אמא".

נאנחתי. "אמא, שוב פעם עם זה?"

"עכשיו שחזרנו לישראל, חשבתי-"

"לא, אמא, אל תחשבי. אני לא הולכת לחפש אף אחד".

"שבע שנים, סול, שבע שנים".

"זה לא מעניין אותי".

"שבע שנים שאת לא יודעת מי את".

"אני יודעת מי אני. אני סול גרינברג".

"זאת זהות בדויה שהמצאת לעצמך, זאת לא באמת את".

"כ"כ מפריע לך שאני קוראת לך אמא?"

היא התרככה. "זה לא ככה," היא ליטפה את שיערי "מפריע לי שאת לא רוצה לחקור את העבר שלך, לדעת אם מישהו מחכה לך, אי שם. תראי, את יודעת שלא הייתה מאושרת ממני, אם היית הבת שלי. אבל לא משנה כמה אני רוצה את זה, את לא. ואני יודעת שאם הייתי במקום אמא שלך, שבטח מחכה לך איפשהו, הייתי מאוד סובלת. אף אמא לא יכולה לחיות בשקט כשהיא לא יודעת מה קרה לבת שלה".

שתקתי.

"די, שרה, אם היא לא רוצה, לא צריך להכריח אותה," אמר אבי, עידו. לו מעולם לא הציק שאני קוראת לו אבא.

אמא הביטה בי ברצינות יתר. "חשוב מאוד לדעת את העבר שלך," אמרה, ובזה סיימה את השיחה.

נאנחתי.

באמצע שורת החנויות שהייתה ממול לחניית קניון העיר, עמד לו בית קפה קטן, ומעליו נתלה שלט צנוע: "הקפה של ארז". בפתח בית הקפה ישבו לקוחות, דיברו ואכלו להנאתם.

פתחתי את דלת הזכוכית, וברגע שנכנסתי שטפו אותי ריחות מעוררים תיאבון בריא במיוחד. קוראסונים, בורקסים, טוסטים, לחמים למיניהם, כולם קיבלו את פניי בריחותיהם המשכרים, התערבבו ביניהם ויידעו אותי שלכאן עוד אחזור. פניתי אל דלפק השירות, שהיה נראה בתחילה כריק מאדם, אך לאחר הצצה קטנה אל מאחורי הדלפק, ראיתי את גבו המכופף של ניב, שכנראה חיפש משהו על הרצפה.

חייכתי. "נראה לי ששכחת מהתקפת הרעב שלי, או שאולי אותי אתה מחפש שם?"

הוא הזדקף וקיבל מכה בראש מהדלפק, מופתע מקולי שחתך את השקט בסכין. "אח!"

הוא שפשף את גולגולתו, הזדקף, ונגלו אליי לא פניו של ניב, אלא של תום.

"תום!"

"מה זה היה?"

"מצטערת, חשבתי שאתה ניב, ו... סליחה, לא התכוונתי שתקבל מכה".

"זה בסדר," אמר. "ניב מתחיל את המשמרת בשלוש".

הסתכלתי על שעון הקיר שהיה תלוי מעל ראשו של תום. עכשיו שתיים.

"היה טיפשי מצדנו לא לקבוע שעה," אמרתי.

הוא חייך חצי חיוך. "לא נורא. לפחות אני פה, עכשיו יהיה לך עם מי לדבר עד שהוא יגיע".

היססתי.

"את... לא רוצה?"

"לא, אני רוצה, מאוד רוצה," אמרתי. מאוד. "זה, פשוט..."

אני פשוט מפחדת ממה שיכול לקרות.

תום המתין, תולה בי עיניים.

נאנחתי. "יודע מה? לא משנה. בוא נשב, בינתיים שאין לך לקוחות," אמרתי והוריתי על אחד השולחנות הריקים שהיו בתוך בית בית הקפה. זה טיפשי, חשבתי כשהתיישבנו, אני לא מרגישה אליו כלום, אני לא צריכה לפחד.

אבל מסתבר שאפילו אני לא יכולה להאמין לשקר כזה מגוחך. ליבי הלם בחוזקה, כאילו רצה להוכיח לי שאני משקרת, כאילו רצה לצאת מגופי ולגלות לתום את סודי שהכחשתי, ששמרתי אותו עמוק בתוך מרתפי הלב.

"אז כאן אתה וניב עובדים," אמרתי באגביות.

"כן," אמר "זאת עבודה זמנית בשבילי. אני חוסך ללימודים באוניברסיטה, ואחרי זה... נקווה לטוב".

"מה אתה רוצה ללמוד?" שאלתי.

"אדריכלות".

"אה, ההורים שלי אדריכלים".

"נחמד, אולי פעם, אם אבוא לבקר בבית שלך, אדבר איתם קצת".

"כן..." אם תבוא הביתה... אמא תתחרפן.

"מה איתך? ספרי לי קצת על עצמך".

"מה לספר?"

"לא יודע. מה את חושבת שתעשי בחיים שלך?"

"אני חושבת שאני אהיה ציירת".

"או, את אוהבת לצייר?"

"כן, מאוד".

"אולי תציירי אותי יום אחד," הוא חייך במתיקות.

צחקתי. הו, אני כ"כ הייתי שמחה אם הייתי מציירת אותך. את החיוך הזה, את העיניים האלה.

אויש, סול, תפסיקי. פשוט תפסיקי.

"ספרי לי עוד משהו. מה עם המשפחה? יש לך אחים?"

"אני לא יודעת..." פלטתי.

"מה? מה זאת אומרת?"

באמת, מה? למה אמרתי את זה? שאלתי את עצמי. כל חיי הזכורים לי אני אומרת שלא, אין לי אחים, וכן, אלה הם ההורים שלי. אף פעם לא הסתרתי את זה, אם מישהו היה שואל אותי ישירות אם אני מאומצת, הייתי עונה שכן. אבל תמיד החשבתי את שרה ועידו כהוריי היחידים בעולם.

אז למה פתאום אני לא בטוחה אם אני בת יחידה?

"סליחה... זה נושא רגיש מידי?" הוא שאל.

"לא, לא, בכלל לא. פשוט... ההורים שלי הם לא באמת ההורים שלי. אני מאומצת. הם מצאו אותי ברחוב לפני 7 שנים, כשהייתי בערך בת 15. אני לא זוכרת מה קרה לפני זה".

ואז תום הביט בי באותו המבט מהמסיבה. המבט שלבש כשראה אותי לראשונה. שוב, אני רואה אותו מתאמץ להוכיח לעצמו משהו. הוא מופתע, מודהם. מבולבל.

"תום?" שאלתי "הכל בסדר?"

הוא התעשת. "כן, סליחה," אמר. ואז לקוחה באה, והוא מיד ניגש אליה, אסיר תודה שהיא הוציאה אותו מהמצב המוזר.

בכל שאר הזמן בבית הקפה, תום לא שאל יותר עליי, ואני לא עליו. אף אחד מאיתנו לא רצה לחזור שוב לשתיקה מוזרה כמו הקודמת.

בסופו של דבר, השעה שלוש הגיעה, וניב מצא אותנו צוחקים מבדיחה שתום סיפר רגע לפני.

"אני רואה שאתם נהנים," אמר, ידיו בכיסיו.

"אה, כן, תום פשוט סיפר לי בדיחה מאוד מצחיקה עכשיו, ו-"

"לא, זה בסדר, את לא צריכה להסביר כלום. אנחנו הרי רק ידידים, נכון?" אמר באדישות מפוקפקת, לבש את סינר העבודה שלו ונעמד מאחורי הדלפק. "במה אני יכול לעזור לך, גבירתי?"

*עריכה*

רק עכשיו שמתי לב שיש לי 6 מנויים! וואו, מרגש^^

תודה רבה לכם שעשיתם מנוי, אנשים שאני לא מצליחה לזהות אותם לפי המייל שלהם, חוץ מלין, שאת המייל שלה אני מכירה ♥

אני אשמח אם תזדהו