את הקטע הזה כתבתי לשלב השני בתחרות הזאת. בשלב הזה נתבקשתי לכתוב סיפור קצר על בעלי חיים, בצורה של אגדה או משל. זה היה די קשה, זה לא מסוג הדברים שאני כותבת, אבל זאת תחרות כתיבה, והמטרה שלה היא לשפר ולפתח את הכתיבה שלי. בכל אופן, הצלחתי, פחות או יותר. לא ממש אהבתי, אבל זה מה שיצא. בהצלחה לי ולשאר המתמודדים! 
שם הסיפור: שאלת העוקץ (כן, גם הפעם הכותרת לא יצאה משהו).
לכל הדבורים, כביכול, נקבעה מטרה אחת שלמענה הן חיו- לייצר דבש מתוק מכל מתוק. פרט למלכת הדבורים, כמובן, שתפקידה תמיד היה להביא לעולם עוד דבורים, שהמשיכו לייצר דבש.
אבל הדבורה לולה לא רצתה לחיות רק למען אותה מטרה. כלומר, היא אהבה לייצר דבש, אך היא לא רצתה לבלות את כל חייה הקצרים כך. מלבד ללקט צוף פרחים, היא אהבה גם לעוף סתם כך, להנות מהרוח המלטפת ומהריחות הסובבים אותה, לצפות מלמעלה בנופים המרהיבים של העולם הגדול כל כך, להתבונן בבני האדם, במעשיהם ובהתנהגותם. העולם הוא כ"כ גדול, והיא רצתה לגלות את כולו.
יום בהיר אחד, יצאה לה הדבורה לולה ללקט צוף פרחים מתוק. זה היה חלק העבודה האהוב עליה, היא אהבה לדלג מפרח לפרח ולאסוף אבקנים. מידי פעם הייתה מתיישבת לנוח על עלי הכותרת של אחד הפרחים ונהנית מיופי הטבע. הדשא הירוק, השמש הצהובה, הפרחים הצבעוניים שמקשטים את העולם בשלל צבעים: אדום, כתום, ורוד, סגול... הדבורה לולה תמיד התפלאה מהיופי הנהדר שנפרש למול עיניה. לפתע, היא שמעה קולות בני אדם מתקרבים. היא פסקה מעבודתה והביטה בשני הבחורים הצעירים שדיברו ביניהם. מעיניה של דבורה קטנה היושבת על פרחו של שיח קטנטן, הם נראו לה עצומים ומבעיתים. אך למען האמת, הם היו בני שלוש עשרה בסך הכל.
"שמע, יש ליד הבית שלי כוורת דבורים ענקית," שמעה הדבורה לולה את אחד הילדים מספר לשני "נעקצתי כבר פעמיים ואמא שלי מפחדת שאחי הקטן גם ייעקץ. נמאס כבר, צריך להרחיק את הדבר הזה מהשכונה. תעזור לי?"
"בטח," ענה חברו "זה קצת מסוכן, אבל האמת שגם אני נעקצתי, ומישהו צריך להוציא את זה מכאן".
הילדים התרחקו והשאירו את הדבורה לולה מבוהלת ממה ששמעה זה עתה. מה עליה לעשות כעת? תמיד אמרו לה שכל הדבורים חייבות להילחם ולהגן על הכוורת, ואם זה ידרוש מהן לעקוץ וכך גם למות, הן יעשו זאת ללא היסוס. אבל הדבורה לולה לא רצתה למות. אמנם הכוורת הייתה ביתה, אך היא לא רצתה להקריב את חייה למענה. היא רצתה עוד לחיות, היו לה עוד כ"כ הרבה דברים לראות, היה לה עוד עולם שלם לגלות. היא לא הייתה מוכנה למות.
אבל הכוורת היא עדיין ביתי, חשבה לעצמה, לכן לא אשב בחיבוק ידיים כאשר היא בסכנה. אלחם יחד עם חברותיי, אך לא אעקוץ. לא אקריב את חיי, לא משנה מה הדבורים האחרות חושבות.
וכך עשתה הדבורה לולה. היא נהגה לפי צו ליבה, מפני שאין דבר יותר חשוב מלהקשיב לעצמך.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
