כל מי שחכה לפרק הבא, יכול להפסיק לחכות!הוא כאן 
פרק די קצר, אבל הוא חשוב כי כאן תקבלו עוד רמז בקשר לעבר המסתורי של סול.
קריאה מהנה ♥
הבטתי בהם מתווכחים מבעד לדלת הזכוכית של בית הקפה.
יופי, סול, תראי מה עשית. גרמת לחברים הכי טובים לריב, ועוד עלייך.
פתחתי מעט את הדלת, כדי לשמוע אותם.
"ניב, באמת, אנחנו מכירים עוד מהתיכון. אני לעולם לא אעשה לך דבר כזה, אתה לא יודע את זה?" שאל תום.
"טוב, חשבתי שאני יודע, אבל מסתבר שאי אפשר לסמוך גם על החבר הכי טוב שלך," ענה ניב.
"אתה כן יכול לסמוך עליי!" קרא תום "אין לי שום רגשות כלפי סול!"
"נו, באמת, אתה בעצמך לא מאמין לשקר הזה!"
"טוב, יודע מה? אתה צודק, באמת משהו קורה לי איתה. מצטער, אני לא יכול לשלוט ברגשות שלי".
"זה לא נותן לך אישור ל-"
"לא חשבתי אפילו לרגע להרוס לך איתה בגלל זה".
"טוב, הרסת בכל זאת".
"היא רצתה שתישארו ידידים כי זה פשוט לא עבד, לא בגללי!" הוא נאנח "אני תום, חבר שלך, אתה זוכר אותי? אני לא כזה".
הוא השאיר את ניב לבדו ונכנס אל בית הקפה. "אולי כדאי שתדברי איתו את," אמר.
יצאתי והתקרבתי אליו. "ניב-"
"את האמת, סול".
"את האמת?" היססתי.
"אני מבטיח לא להיפגע".
"אתה לא יכול להבטיח דבר כזה," אמרתי במעט פליאה "אתה לא רובוט, אין לך שליטה על הרגשות שלך. לאף אחד אין".
הוא עצם את עיניו ונשם עמוק. "אני עדיין רוצה לשמוע את האמת," אמר "סול, רצית שנשאר ידידים כי פגשת את תום?"
"לא," הנדתי בראשי ללא היסוס. "ניב, הרי שמת לב בעצמך שאני לא מעוניינת, עוד לפני שפגשתי את תום".
הוא הכניס את ידיו לכיסי מכנסיו והשפיל את ראשו. בעט באבנים קטנות שנחו על המדרכה. ואז נכנס אל בית הקפה. הבטתי בתום מנסה לדבר איתו, אך הוא התעלם וסידר את הכסף בקופה באדישות. תום התייאש ויצא החוצה, אליי.
"הוא צריך קצת זמן לחשוב לבד," אמרתי.
"כן..." אמר, מהורהר "אבל בואי, אני ואת, נחשוב רגע ביחד".
הבטתי בו בשקט.
"סול, אני... אני מרגיש כלפייך משהו, משהו חזק. אני, אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה".
בלעתי רוק. בשמחה ובנחת, תסביכים מפתחת.
"אל תסתכלי עליי ככה".
"איך ככה?"
"ככה... כאילו שלא שמת לב לזה קודם".
"באמת לא שמתי לב," אמרתי. לא שיקרתי.
"ואין לך מה להגיד על זה?"
עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק. זה יהיה קשה. "לא, יש לי. אני חושבת שכדאי שתשכח מהרגשות האלה".
"לשכוח אותם הוא הדבר האחרון שאני רוצה לעשות," אמר "וגם הדבר האחרון שאצליח לעשות".
"אז אולי כדאי שתנסה יותר..."
"למה לי?"
"כי אתה תפגע".
"למה את חושבת שאני אפגע?"
"כי אני... אין לי רגשות כלפיך".
הוא מצמץ, ואז צחק. "באמת, סול. גם את לא מאמינה לשקר הזה, גם ניב לא, וגם לא אני. בואי פשוט נודה ששנינו שקופים, בסדר?"
"בסדר," נכנעתי "אבל אני עדיין מציעה לך לשכוח ממני".
הוא נאנח. "סול-"
"די, תום. אתה שוכח שניב גם קיים. אתה באמת רוצה לעשות את זה לחבר שלך?"
הוא הביט בי עמוקות. למה אתה חייב להקשות עליי כ"כ, עם המבטים המדהימים האלה?
"את צודקת, מצטער. פשוט, משהו, איזשהו קול קטן בראש שלי, אמר לי ללכת לדבר איתך, והייתי חייב להקשיב לו".
"טוב, הקשבת לו. דיברנו".
הוא הרים יד ללטף את שיערי, אך התחרט. הו, תודה לאל.
"על מה דיברתם?" שאל ניב כשנכנסו בחזרה אל בית הקפה. ידעתי שהוא שואל בכוונה, למרות שהוא ידע בדיוק על מה דיברנו.
"על עבודות," שיתפתי איתו פעולה "אני פשוט מחפשת עבודה עכשיו, אחרי שחזרתי מחו"ל..."
תום הביט בי, מופתע מעט. "כן... ואני אמרתי לה שאנחנו דווקא מחפשים עובדים..."
עכשיו תורי היה להיות מופתעת. הם מחפשים עובדים? אוי, לא. לעבוד עם תום יכול להיות מדהים, אבל... לא, עדיף שלא.
ניב שלח לתום מבט נוקב, אך במהרה העביר את מבטו אליי. "כן, זה דווקא יהיה נהדר אם תעבדי פה," אמר.
אוי, לא , סול, מה עשית?
התיישבתי ליד שולחן האוכל באנחה.
"מה קרה?" שאלה אמא והתיישבה לידי, בעודה מנגבת צלחת רטובה.
"נראה לי שקיבלתי עבודה..." אמרתי.
"נו, יפה מאוד! מה רע?"
"מה שרע זה שגם ניב וחבר שלו עובדים שם," נאנחתי בשנית "זה לא טוב".
"מה לא טוב בזה? עכשיו תוכלי לבלות איתו יותר זמן," אמרה והניחה את הצלחת והמגבת על השולחן.
"אמא, אנחנו רק ידידים".
"אז?"
"את אומרת את זה כאילו אנחנו זוג".
"גם ידידים צריכים לבלות זמן ביחד".
"אני יודעת".
"אז למה את עם פרצוף כזה מיואש?"
"כי..." לא ידעתי אם לספר לה או לא "כי לחבר שלו יש רגשות כלפיי, וגם הוא עובד שם".
היא שתקה כמה רגעים. "ואת מרגישה אליו משהו?"
"לא".
אמא בחנה אותי במבטה.
"טוב, בסדר, בסדר, יש לי רגשות כלפיו, אבל אסור שיקרה משהו, כי ניב יפגע".
"ומה איתך?"
"מה איתי?"
"את. את לא תפגעי אם לא יקרה משהו?"
"לא..."
"אז כן".
"לא, אמא," נאנחתי "די. אני לא רוצה שיקרה משהו, וזה סופי".
שתינו שמענו את השקר השקוף כ"כ בקולי, אך היא בחרה להתעלם ממנו.
"אולי תציירי משהו?"
"מה?"
"תציירי קצת. מזמן לא ציירת, וזה תמיד גרם לך להרגיש יותר טוב".
החדר שלי היה גדול, אבל לא היה בו הרבה, בעיקר בגלל שלא שהיתי בו זמן רב במהלך הימים, אז לא טרחתי לפרוק את הארגזים ולסדר את הדברים במקומם. היו בו רק המיטה שלי, ארון הבגדים, שולחן העבודה והמחשב שלי. וכמובן, מספר ארגזים. התיישבתי ליד שולחן העבודה באדישות, הוצאתי נייר ועיפרון מאחת המגירות (שדווקא היו מסודרות היטב) ושרבטתי על הדף קשקושים סתמיים.
פתחתי את אחת המגירות, בה שכנו הציורים הישנים שלי. הוצאתי אותם ועיינתי בהם. חלקם היו סתם שרבוטים משעממים; וחלקם היו מושקעים, מצויירים בשלל צבעים, והביעו רגשות עמוקים. היה לי נחמד לראות את הציורים האלה, להיזכר בימים שציירתי אותם. חלקם ימים רעים, כואבים, וחלקם טובים ונעימים. המשכתי לעיין בהם ולפתע ראיתי ציור יפהפה, מלא בגוונים שונים של צבעים. לאחר מכן שמתי לב שציירתי אותו פעמים רבות. ציור מדהים של עיניים אפורות גדולות, עם נקודת חן קטנה ממש מתחת לעין שמאל. העיניים האלה היו זהות לאלה של תום, וגם לו הייתה נקודת חן כזו. אלה היו העיניים שלו, העיניים שידעתי שלא אוכל לשכוח לעולם. עיניים שציירתי כל כך הרבה כשישבתי חולה כאן, ממש בחדר הזה, כשעוד תהיתי מי אני ומה קרה לי שגרם לי לאבד את הזיכרון. את העיניים האלה ציירתי בלילות סוערים, שטופת כאב ודמעות, מנסה להבין מה פשר המועקה שלא עוזבת אותי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
