כתיבה, זה כל הסיפור

זאת ההגשה לאתגר הראשון של הבלוג אתגרי כתיבה.

בהצלחה לי ולשאר המשתתפים!

קריאה מהנה

שם הסיפור: צבע אדום טהור

"איזה צבע את הכי אוהבת?"

גיחכתי. "מה זה משנה עכשיו?"

"זה לא משנה עכשיו ספציפית, זה משנה בכללי. אני רוצה להכיר אותך יותר".

"מצאת לך זמן".

"נו, מה אכפת לך? פשוט תעני".

גיחכתי בשנית. שי תמיד היה אחד שישאל שאלה לא צפויה בזמן הכי לא צפוי "אדום".

"למה?" הוא סובב את כל גופו אל השולחן, מולי.

"מה למה?"

"למה זה הצבע הכי אהוב עלייך?"

למה? האמת שאף פעם לא חשבתי על זה לעומק.

"יש הרבה סיבות," השענתי את ראשי על כף ידי.

"כולי אוזן".

"רק אחת?" חייכתי, משועשעת.

"מצדי 72, אם את רוצה. רק ספרי כבר".

צחקתי.

"קודקוד לשי, קודקוד לשי, האם שומע?" נשמע קולו של מפקדנו מתוך מכשיר הקשר.

"שומע," קרא אל תוך המכשיר.

"צריכים אותך ואת ליאור בשדה הקרב, בואו מהר".

"מיד נגיע," ענה שי וקם על רגליו "רות סוף".

קמתי גם אני ממקום מושבי ויצאנו במהרה.

שי ואני הכרנו בקורס חובשים בצבא. ברגע שראיתי את ידיו חובשות ומטפלות בפצועים המדומים בכזו זריזות ועדינות, וכשראיתי את חיוכו הרך ושובה הלב, כבר הרגשתי בחמימות שמילאה לי את הבטן. ליבי האיץ מהירות ולא יכולתי לשלוט בו יותר, כבר אז הוא היה שייך לשי.

מיד בסופו של הקורס, פרצה המלחמה. וכך אני ושי צעדנו לתוכה, שלובי ידיים.

"אה, ולא הספקתי לשמוע את התשובה שלך," נזכר פתאום "מאוד מעניין אותי לשמוע למה דווקא אדום..."

צחקתי חרש. "אני אסביר לך אחר כך, אל תדאג," חייכתי אליו.

הוא הביט בי באחד המבטים הרכים והיפים שלו. "מה?" שאלתי, מבוישת במקצת.

"סתם," אמר "אני פשוט כל כך אוהב את החיוך הזה".

הרחבתי את חיוכי, כדי שלא יפסיק לאהוב אותי.

היה רגע ארוך של שקט.

זה היה שקט מאותו הסוג של שקט פתאומי בסרט אימה. אתה יודע שהשקט הזה לא יימשך זמן רב, אתה יודע שבסופו של דבר תגיע הצרחה שתקפיץ אותך לשמיים, אבל אתה לא יודע מתי. השקט הזה כל כך מפחיד אותך, הוא מותח אותך כמו גומייה, ואתה כבר חושב שהשקט הזה מפחיד יותר מהצרחה שתבוא אחרי.

זה היה שקט כזה. השקט שלפני הסערה.

כשהרגשתי שהשקט הזה יימשך עוד זמן רב, ראשי החל להתמלא במחשבות אחרות. חשבתי על השאלה של שי. למה אני אוהבת את הצבע אדום? קודם כל, כי צבע האהבה הוא אדום. האהבה תמיד הקסימה אותי, עוד בילדותי הבחנתי שאי אפשר לחיות בלעדיה. היא שולטת בעולם, בבני האדם, בלבבותינו. היא חופשיה, היא עושה כרצונה. היא הורסת ובונה, מלטפת ומכאיבה. היא הכל.

בעצם, כל מה שקשור לאהבה צבעו הוא אדום. התשוקה והחושניות הם אדומים. הדם שזורם בעורקנו, שנשפך ומכתים את נשמותינו, גם כן אדום. המלחמה, שניזונה מהשנאה, שכל כך צמודה אל האהבה, גם היא אדומה. האהבה נוגעת בכל כך הרבה דברים, והופכת אותם לאדומים.

הבטתי בשי. הוא היה מתוח כולו, מחכה שכל הבועה השקטה הזו תתפוצץ. אם הוא היה יודע על מה אני חושבת, הוא היה מבין אותי. הוא לא היה כועס על כך שאני לא מתרכזת במצב שבו כולנו שרויים, הוא לא היה אומר לי שאני לא צריכה לערבב בין רומנטיקה לבין מלחמה. הוא היה מבין שהן מעורבבות ללא עזרתי. שאי אפשר להפריד ביניהן.

ואז בועת השקט התפוצצה.

הם זרקו רימון והוא התפוצץ, אך לא קרוב מספיק אלינו. איש מאיתנו לא נפגע. אבל זריקת הרימון היה סימן לחיילים להסתער, להילחם. נשמעו יריות מכל מקום. ניסיתי לראות אם מישהו נפצע, ואז שמעתי את הירייה שלא שמעתי דבר אחריה. הירייה פגעה בשי.

ראיתי אותו נופל על האדמה. ראיתי את חזהו מדמם. הקליע פגע קרוב ללב, קרוב מידי. נפלתי על ברכיי לצדו. חובשים אחרים התקרבו אליי, רצו לעזור לי לחבוש אותו, אך חיילים רבים נפצעו גם כן. אמרתי להם ללכת אליהם. חבשתי את שי היטב וקראתי במכשיר הקשר לחובשים נוספים לבוא לעזור לי. קולי רעד. הרגשתי את הדמעות מציפות אותי.

"ליאור..." לחש שי.

"לא, שי, אל תדבר, בבקשה. אל תבזבז את הכוחות שלך. אני אציל אותך, אתה שומע? אני אציל אותך, אני לא אתן לך ללכת".

הוא חייך חלושות. "אני יודע".

התייפחתי בפחד. אולי לא אספיק?

ליטפתי את שיערו, את פניו. "אתה יודע למה אני אוהבת אדום?" שאלתי בקול רועד "אני אוהבת אדום כי צבע הדובדבן הוא אדום, ואני אוהבת דובדבן. כי בדרך כלל יש שני דובדבנים על כל ענף קטן, כי הם באים ביחד, עד שמפרידים ביניהם, עד שמישהו שובר את הענף. כי אתה הדובדבן שבקצפת, ואני אוהבת אותך. כי אתה שלי, שי שלי, המתנה שלי, המתנה האדומה. כי במקום עם כל כך הרבה דם, דם אדום, מופיע אתה, האהבה שלי, הצבע האדום הטהור שלי".

הוא חייך באושר. גם כשהוא גוסס הוא מחייך. "את יודעת מה הצבע הכי אהוב עליי?" שאל חלושות.

"לא," הנדתי בראשי.

"תכלת," לחש "את יודעת למה תכלת? כי זה צבע השמיים, והעיניים שלך. כי אלה שני הדברים שמרגיעים אותי. כי כשאני מביט בשמיים או בעיניים שלך, אני מתמלא תקווה. אני מרגיש שאני יכול הכל, שאין גבולות למה שאני מסוגל. כי המבט שלך מזכיר לי כמה אני אוהב אותך, כל פעם מחדש".

הדמעות המשיכו להציף אותי. "אני כל כך אוהבת אותך," אמרתי ונישקתי אותו.

מצאתי את עצמי פתאום בלוויה שלו. מיררתי בבכי. הרגשתי שכל עולמי קרס עליי. שאלו אותי אם אני רוצה לראות את פניו לפני שהם קוברים אותו, אבל לא רציתי. לא רציתי לזכור כל חיי את פניו המתות, חסרות אור חיים. רציתי לזכור אותו חי, מחייך אליי באושר. נזכרתי בחיוכו ופרצתי בבכי מחדש, בעוד הם קוברים אותו.

"ליאור," שמעתי את קולו קורא לי. הרמתי את מבטי וראיתי אותו. הוא היה רוח. רק אני ראיתי אותו, מחייך אליי את חיוכו המדהים. אך פתאום מבטו השתנה. הוא נראה פתאום מבוהל במקצת.

"ליאור, את בסדר?" שמעתי אותו אומר. הוא התקרב אליי ונגע בכתפי, או לפחות הרגשתי כך. הרגשתי את מגעו, את ידו החמה, מלאת החיים, מלטפת את כתפי בדאגה. אבל זה לא יכול להיות, הרי הוא רוח.

"ליאור, בבקשה, אל תבהילי אותי," הוא אמר בדאגה "ליאור, ליאור!"

ידו ניערה את כתפי בבהלה. הרגשתי מבולבלת, מה קורה כאן? התחלתי להישאב משם, להיעלם לאט לאט, כבר לא ראיתי דבר ורק שמעתי אותו ממשיך לקרוא לי בבהלה.

פקחתי את עיניי וראיתי את שי מנער אותי בפחד. כשראה שהתעוררתי, הפסיק ונשם לרווחה.

"אוי, ליאור, אל תבהילי אותי ככה יותר," אמר בהקלה.

חיבקתי אותו בבכי, בכי מאושר. "שי, חלמתי שאתה מת," ייבבתי.

הוא ליטף אותי בחום. "לא, ליאור, אני חי. הצלת אותי, זוכרת? הבטחת שלא תתני לי ללכת".

ולא נתתי לו. השארתי אותו איתי.