כתיבה, זה כל הסיפור

סוף סוף סיימתי את פרק 5! מצטערת על העיכוב, יש לי די הרבה דברים על הראש (בגרות בעוד שבוע, לימודים כל יום, מבחן כל שבוע ובוחן כל שני וחמישי ><).

אני רוצה להודות לכל המגיבים! אתם פשוט מחממים לי את הלב, ומעלים לי חיוך ענק על הפנים כל פעם מחדש, באמת ♥

אני לא גאה בפרק הזה, לא אוהבת אותו. אבל הייתי חייבת לכתוב אותו, כי הוא מאוד תורם לעלילה. זאת אחת הסיבות שבגללן לקח לי לכתוב אותו הרבה זמן, כי הוא יותר מידי סתמי כזה, ולא היה לי חשק ומוטיבציה לכתוב אותו.

בקיצור, מקווה שלא תסבלו יותר מידי, ויאללה, לפרק!

"את בטח סול," פנה אליי גבר עם זיפים, חיוך גדול ומשקפיים. השיער שלו היה מטופח מידי בשביל להשתלב טוב עם הגבות הסבוכות והחולצה עם ההדפס 'הבית שלי ממש פה מעבר לפינה, אז מה אכפת לי לצאת עם חולצה כזאת מכוערת'. תהיתי אם זו פאה.

"כן, אתה בעל העסק?" שאלתי בחיוך מנומס.

"כמובן," השיב.

"אז בטח קוראים לך ארז".

"איך ידעת?" שאל בפליאה והרים את גבותיו הסבוכות, שהיה קשה להתעלם מהן.

"טוב, הרגע אמרת לי שאתה בעל העסק, ומעל בית הקפה רשום 'הקפה של ארז'".

"אני לא מבין מה הנקודה שלך".

כן, זו בהחלט פאה. "ניחוש פרוע," חייכתי שוב.

"טוב, סול, אני מבין שאת מכירה כבר את ניב ותום. הם יעזרו לך להסתגל לעבודה כאן," אמר.

"בסדר," השבתי.

"או, היי, סול," יצא תום מן המטבח.

לא הבטתי בעיניו. "היי".

"המשמרת הראשונה שלך תהיה עם תום. תהנו!" אמר ארז ויצא מבית הקפה.

"הכל בסדר, סול?" שאל תום. כנראה שניסיונותיי לא לפגוש בעיניו היו בולטים מידי.

"כן, ברור," אמרתי בשקט ובהיתי ברצפה.

"סול...?" הוא הרים את סנטרי כדי שאצטרך להביט בו. זה הצליח לו, ללא ספק. עיניו האפורות הזכירו לי את מקרי אמש, את הציורים המדויקים של העיניים, את המחשבות המתרוצצות בראשי והופכות אותו לכוורת דבורים.

זה לא בטוח שאלה היו העיניים שלו, חשבתי. הוא לא היחיד בעולם שיש לו עיניים אפורות ונקודות חן ליד העיניים. זה יכול להיות כל אחד.

"אני בסדר," חייכתי אליו בחביבות, והוא חייך בחזרה.

היה רגע ארוך שפשוט חייכנו זה אל זה בשקט, לא מסירים את המבט אחד מהשני.

אבל אז התעשתי והבנתי מה אני עושה, אז העלמתי את החיוך והשפלתי את מבטי אל הרצפה, כדי לחתוך את הרגע היפה ההוא. תשתלטי על עצמך.

הלכתי אל מאחורי הדלפק. "מצחיק, הבוס שלכם".

הוא חייך שוב ונעמד ליד הדלפק בצד של הלקוחות, מולי. "כן, הוא ממש ההפך מהבוס המיתולוגי והמוכר".

"שמתי לב," גיחכתי. "יש לו גם טעם מדהים בחולצות. מדהים, ומצחיק".

הוא צחק. "קניתי לו את החולצה הזאת ליום ההולדת שלו. היא פשוט צעקה 'קנה אותי לארז'. החולצה הזאת זה כל כך הוא".

צחקתי גם אני. "זה היה מאוד מצחיק אם הוא באמת היה גר מעבר לפינה".

"אז זהו, שהוא באמת גר מעבר לפינה!" קרא "בגלל זה הייתי פשוט חייב לקנות לו אותה".

פרצנו שנינו בצחוק. "לפחות הוא אהב, אני מקווה".

"מאוד. הוא הולך עם חולצות כאלה כל הזמן, אבל הוא אמר שחולצה שכל כך מתאימה לו הוא מעולם לא ראה".

"אז עכשיו יש לי רק שאלה אחת".

"כן, זאת פאה".

"ידעתי," קראתי בניצחון וחייכתי, משועשעת.

השיחה עם תום המשיכה זמן רב, גלשה לנושאים שונים. לא רציתי להפסיק לדבר איתו, וגם לא הפסקתי. בין לבין, הוא גם לימד אותי איך משתמשים בקופה, איפה כל דבר נמצא וטיפלנו בלקוחות. לאחר כמה זמן אמא שלו התקשרה וביקשה שיגיע הביתה לכמה דקות, כדי לעזור לה בדבר מה.

"תיזהר לא להחליק, שטפתי פה," אמרתי לו כאשר חזר מביתו ונכנס אל בית הקפה.

"למה שטפת?" שאל, מופתע במקצת.

"היה קצת מלוכלך," השבתי.

הוא גלגל עיניים.

"אני לא חולת ניקיון, אם זה מה שאתה חושב," אמרתי.

"אם את אומרת..."

"אני באמת לא!"

הוא צחק, ולא יכולתי שלא להצטרף אליו. ואז בטעות החלקתי קדימה, ונפלתי עליו. הוא תפס אותי במותניי, וידיי נפלו על כתפיו. עמדנו כך, צמודים זה אל זה, אולי חצי דקה. כל העולם קפא כאשר הבטנו זה בזה בשקט, בלי להרגיש שום צורך לומר מילה, בלי לרצות להרוס את הרגע הזה. לא נשמתי. ליבי הלם ברקותיי ובטני התהפכה בכזו נעימות, התמלאה בחמימות אין קץ.

פתאום הדלת נפתחה וניב נכנס אל בית הקפה.

"אני רואה שאתם מבלים נהדר," אמר בעוקצניות ונכנס אל מאחורי הדלפק.

התרחקנו זה מזו. "ה... רצפה, היא רטובה. שטפתי," ניסיתי להסביר.

"מצוין," אמר.

"החלקתי, ניב".

"מה שתגידי".

"באמת החלקתי".

"את מנסה להצדיק את עצמך בפניי? להמציא לי תירוצים? בשביל מה, סול? את בן אדם חופשי, את יכולה לעשות מה שאת רוצה. מצדי, תתחתנו".

"די, ניב. תפסיק," אמר תום "כלום לא קרה".

"מה אתה אומר..."

תום נאנח. "אני צריך ללכת," אמר ויצא מבית הקפה.

מיד אחריו נכנסה אישה זהובת שיער, בעלת נמשים קטנים וחינניים ואף קטן, שהיה דומה לאפים של בובות הברבי המושלמות. היא פנתה מיד לניב בחיוך רחב ויפה. "היי, ניב".

"היי, אושר. תכירי, זאת סול, העובדת החדשה שארז דיבר איתך עליה".

"היי, סול. אני אושר, הבת של ארז והשפית כאן," אמרה לי בחיוך ידידותי.

"אז את האחראית לריחות והטעמים המדהימים שיש במקום הזה!" חייכתי אליה בחביבות.

היא צחקה. "כן, אני שמחה שאהבת," אמרה ולאחר מכן פנתה אל ניב "אז מה קורה, ניב?"

"כלום," אמר והביט בי, ספק אדיש ספק רגזני "משעמם. אבל עכשיו שהגעת, כבר לא יהיה כל כך משעמם, אה?" הוא העביר פתאום את מבטו אליה וקרץ לה בחיוך.

אושר צחקקה והסמיקה. היא שיחקה בשיערה וטילטלה אותו באצבעה. "אני אהיה במטבח, טוב?" שאלה בחיוך ביישני.

ניב הנהן וסידר את הכסף בקופה. חיוכה של אושר נמוג והיא פנתה אל המטבח.

"אה, ניב?" שאלתי לאחר שהלכה.

"מה?" הוא הרים את מבטו אליי, מבט אדיש ואטום.

"מי זאת?"

"זאת אושר, היא הרגע אמרה לך. היא השפית והבת של ארז".

"לא, אני מתכוונת..." התחלתי לומר, אך לא ידעתי איך להשלים את המשפט.

"למה את מתכוונת?" שאל לאחר רגע של שתיקה.

"נו, לזה שהיא... בוא נגיד, דלוקה עליך".

הוא הביט בי במבט מופתע. "היא דלוקה עליי?"

"כן, מה, לא שמת לב?" שאלתי גם אני בהפתעה. ניב היה חד אבחנה, הופתעתי שלא שם לב לכך קודם.

"לא. רגע, איך את יודעת שהיא דלוקה עליי?"

"לא היה כל כך קשה להבין. חוץ מזה, אני אישה, אני מבינה בדברים האלה".

הוא שתק, ניגב את הדלפק במטלית לחה, למרות שהיה מבריק גם ככה.

"ניב?"

"מה".

"אין לך מה להגיד על זה שהיא דלוקה עליך?"

"לא ממש. אנחנו ידידים, לא יותר מזה. לא יקרה בינינו כלום," הוא המשיך לא להביט בי.

"היא דווקא חמודה, ונראה שאתם מסתדרים טוב".

"כן, אז מה?"

"אז... למה שלא תנסה איתה?"

"למה כן?" הוא הביט בי במעט כעס שניסה להסתיר.

"אתה לא מרגיש כלפיה כלום?"

"טוב, לא יודע... יצא לי לחשוב עליה כמה פעמים כעל יותר מידידה, אבל..."

"זה תירוץ מספיק טוב בשביל לבדוק את כל העניין הזה," אמרתי בטון משכנע.

"לא, סול, זה לא ככה. זה יותר מסובך," הוא נאנח בעצב.

"למה?"

"למה? אולי כי גם אם אני באמת מרגיש כלפיה משהו, כלפייך אני מרגיש יותר!" הוא הרים את קולו. לא הצלחתי להבין אל מי הוא מפנה את כעסו, אליי או אל עצמו. כנראה שאל שנינו. "זה לא נעלם סתם ככה, כל כך מהר, לפחות לא איתך".

ליבי התכווץ מצער. הדבר האחרון שרציתי הוא להכאיב לניב. אוף! לזה אני מתכוונת כשאני אומרת לתום שהוא יפגע! חשבתי. אסור להסתבך עם האהבה. אסור להתקרב אליה, אם לא רוצים להיכוות. צריך להתרחק ממנה כמה שיותר. עדיף לשחק באש מאשר באהבה.

נאנחתי בעצב, בכעס על עצמי. "ניב-"

"המשמרת שלך נגמרה, סול. את יכולה ללכת," הוא קטע אותי בטון שקט, בוהה בדלפק המבריק ובידיו המוחצות את המטלית.

"אני רוצה לעזור קצת, אפשר?" שאלתי ברכות.

"לא צריך יותר מאחד בדלפק," אמר בקרירות. ידעתי שכך הוא מגן על ליבו, שלא ייסדק עוד יותר ממה שהוא כבר עכשיו סדוק.

"אז אני אלך לעזור לאושר, במטבח".

הוא לא הגיב, אז פניתי אל המטבח.

אושר הייתה עסוקה בללוש בצק על שולחן שהיה לבן כולו מקמח. ידיה לשו את הבצק בעדינות ומיומנות, והיה ניכר בה שהיא נהנית לעשות זאת.

"אפשר לעזור?" שאלתי בחיוך.

"או, סול, לא שמעתי אותך מתקרבת. את יכולה לשים פה קצת קמח?" ביקשה.

"בטח," אמרתי ופיזרתי על השולחן עוד קצת קמח.

"תודה," היא חייכה בנימוס.

"אז... כמה זמן את מכירה את ניב?" שאלתי לאחר שתיקה קצרה.

"מאז שהוא התחיל לעבוד כאן, שזה בערך שנה וחצי," היא ניסתה להסתיר חיוך.

הנהנתי בשקט. "וכבר אז התחלת לפתח רגשות כלפיו?"

היא הביטה בי בהפתעה, ואז לאחר רגע היא צחקה צחוק מזויף. "מאיפה צץ לך הרעיון הזה, סול? זה פשוט מצחיק, זה... כל כך..." היא נאנחה "אני עד כדי כך שקופה?" שאלה בייאוש.

"לא," חייכתי אליה בהבנה "בכלל לא. ניב בכלל לא שם לב".

היא נאנחה בשנית. "זה לא משנה גם ככה, הוא בטח לא מרגיש כמוני".

"הו, הוא מרגיש כמוך, את יכולה להיות בטוחה בזה," אמרתי לה בעידוד.

היא הביטה בי בשמחה. "באמת? הוא אמר לך את זה?"

"טוב... כן, אבל אל תספרי לו שאמרתי לך," הזהרתי.

"ברור, אל תדאגי!" קראה בהתרגשות ואז נשמה עמוק, מנסה להירגע.

"אני חושבת שכדאי שאת תעשי את הצעד הראשון. תזמיני אותו לערב ספונטני, רק אתם. אל תגדירי את זה כדייט, לפחות לא בקול," הדרכתי אותה.

"למה? אמרת שגם לו יש רגשות כלפיי," שאלה בהשתוממות.

"כן, אבל... הוא פיתח רגשות גם כלפי מישהי אחרת, מישהי שפוגעת בו. היא מכאיבה לו, ומאוד עדיף שהוא פשוט ישכח ממנה," נאנחתי בעצב "הוא קצת מבולבל, והוא צריך אותך כדי לשכוח אותה".

היא התלבטה כמה רגעים, בינה לבין עצמה. "אני לא יודעת. את בטוחה שזה מה שצריך לעשות?"

"כן, זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות," אמרתי. אני מקווה.

הבטתי בניב אורז בשקית נייר עם הדפס 'הקפה של ארז' שני קוראסונים מגרים ללקוח. כאשר הלקוח הלך, העפתי מבט מעודד באושר, והיא, מהססת מעט, התקרבה אל ניב בשקט מאחורי גבו.

"בו!" קראה, וכאשר הוא הסתובב אליה מבוהל, היא צחקקה.

"מטורפת," אמר לה, מחייך ומתאושש מההפתעה.

"תודה, גם אתה די בסדר," אמרה לו, משועשעת.

הם חייכו זה אל זה ולא אמרו דבר. לא היה צורך בדיבורים, כי לפעמים הרגעים הכי יפים הם הרגעים השקטים, שהמבטים מדברים בעד עצמם, כשהמילים צפות להן בשקט הרך, וזה יפה, וזה נעים.

"מה אתה חושב על... לבלות ערב ספונטני ונחמד איתי?" שברה אושר את השתיקה וחייכה חיוך מקסים.

"אני חושב שאני... שאני אשמח," אמר, מעט בהיסוס "כן, אני מאוד אשמח," הוא אמר, כעת בביטחון, והרחיב את חיוכו.

חייכתי לעצמי. אולי לא מיררתי את חייו עד הסוף, אולי אפשר לתקן את זה.

אבל אז הוא הבחין בי, מביטה בהם ומחייכת. חיוכו נמוג ופניו לבשו מבט פגוע יותר מאשר כועס.

אין ספק שאני מבצעת טעויות סדרתית.