כתיבה, זה כל הסיפור

צפרא טבא, אנשים!

סוף סוף אני יכולה לעלות לכם את הפרק. גם אחרי שהאינטרנט חזר, ישראבלוג עשה לי בעיות בעריכה, אז לקח קצת זמן.

חלק לא קטן מפרק 9 כבר נכתב. אני אשתדל לעלות אותו כמה שיותר מהר.

בינתיים, תהנו מהפרק הזה- עוברים לנקודת מבט של תום!

שנה טובה שתהיה לכם ♥

מחשבות

תום

ירדתי במהירות אך בזהירות במדרגות הבית, ובזרועותיי נחה סול. הוריה, שכנראה השכימו קום כדי להתכונן ליום עבודה, הופתעו לראות אותי בביתם, אך פלטו אנחה מבוהלת כאשר ראו את זרועותיי עוטפות את בתם- חסרת ההכרה.

"אוי אלוהים, מה קרה?" קראה אימה בדאגה ומיהרה להתקרב אליי, ומיד אחריה האב.

"היא התעלפה," אמרתי בלחץ בעודי מניח בעדינות את סול על ספת הסלון הרחבה והלבנה.

"את זה כבר הבנו, אבל למה?" שאל אביה בכעס לא מובן, מתבונן בה היטב.

"א-אני, לא יודע... לא עשינו שום דבר שיכול לגרום לזה," מלמלתי, מהורהר.

הוא ירה אליי מבט חושד. "מי אתה, אם יורשה לי לשאול?"

"אה, סליחה, אני תום, תום פלדמן. אני... ידיד טוב של סול, אני מניח," לפתע לא הייתי בטוח מה בדיוק הייתי בשבילה "אתם כנראה מר וגברת גרינברג, אני... נעים לי להכיר אתכם," אמרתי, נבוך מעט והושטתי את ידי ללחיצת יד אל עבר מר גרינברג. הוא הביט בי, מופתע מעט, ולאחר רגע השפיל את מבטו בחזרה אל סול, בודק את הדופק שלה.

"תשאיר את הרשמיות לאוניברסיטה, תום," חייכה אליי האם קצרות ומיד שבה לבחון את פני בתה. שמטתי את ידי בחזרה לצד גופי.

"צריך לקחת אותה אל בית החולים, מהר," אמר אביה במהירות, הרים את סול וערסל אותה בידיו כתינוקת. שלושתינו מיהרנו לצאת מהבית ולהיכנס אל מכוניתם.

"זה בסדר, בחור, אנחנו נסתדר מכאן," זרק לעברי האב, בעודו מושיב את סול במושב האחורי וחוגר אותה.

עמדתי שם, מופתע. לא רציתי ללכת. הרגשתי שאני חייב להיות לידה, עכשיו ואחר כך, למרות שלא הייתי רצוי. רציתי לדעת שהיא בסדר, שהכל בסדר. שאני לא עומד לאבד עוד אהבה גדולה שכמותה ראיתי רק עוד פעם אחת בחיי.

"אל תדבר שטויות, הוא צריך לבוא," אמרה האם כאשר ראתה את הבעת פניי המבועתת.

האב התבונן בי רגע ארוך, מתלבט. "טוב נו, בוא," אמר בקרירות.

"תודה," חייכתי חיוך קטן אל האם, אסיר תודה.

היא הנהנה בפשטות, מלווה בחיוך זעיר, ופינתה לי מקום במושב האחורי, ליד סול.

"שב לידי, תום פלדמן," פקד עליי אביה, שישב במושב הנהג. צייתי.

הנסיעה נראתה לי ארוכה מאין נשוא, למרות שנמשכה רק שלוש דקות. מר גרינברג נעץ בי עיני נץ, ופחדתי לפזול מעט אל עבר סול כאשר עשה זאת.

"כמה זמן היא חסרת הכרה?" שאל אותנו הרופא לאחר שנמצא לסול חדר ומיטה ובדק אותה. ניכר היה בפניה שאין היא ישנה שנת שלווה. מלחמה התנהלה בתוכה, הרגשתי את זה.

מבטי הוריה הופנו אליי, ומיד אחריהם גם של הרופא. "חמש דקות, בערך."

"היא מלמלה משהו, או עשתה תנועה כלשהי?"

"אחרי שהיא התעלפה? לא."

"ולפני זה? מה קרה לפני זה?"

"לא... לא משהו שיכול לגרום לה לאבד את ההכרה."

"אתה בטוח?"

"טוב... כן," חשתי באי נוחות.

השתררה שתיקה מתוחה.

"שמע בחור, יש לה חום גבוה והוא רק עולה ועולה. הנשימה שלה לא סדירה וגם הדופק, ולחץ הדם שלה גבוה. אני מנחש שכל זה נגרם מלחץ ומתח נפשי. זה מאוד חשוב שתספר מה קרה לפני שהיא התעלפה."

היססתי מעט. איך יגיבו הוריה, אם אספר? שאלתי את עצמי. העפתי מבט באביה, שנראה פתאום הרבה פחות קשוח. הבעת פניו הייתה עצובה, מתחננת כמעט.

"אני, טוב... התנשקנו," מלמלתי, בוהה ברצפה.

"התנשקתם, ואז היא איבדה את ההכרה?" שאל הרופא בעודי פוזל אל עבר הוריה, שהביטו בי בהפתעה.

"לא, אני... אחרי זה אמרתי לה שאני... אוהב אותה, והיא אמרה לי את אותו הדבר. ואז היא התעלפה."

עיניהם של זוג ההורים המופתעים גם ככה התרחבו עוד יותר, אבל לאחר רגע האם חייכה.

"טוב, כמו שאמרת, זה לא משהו שיכול לגרום לה לאיבוד הכרה. אולי... משהו שקרה כמה דקות לפני זה?" שאל הרופא בניסיון למצוא רמז כלשהו למה גרם לסול להתעלף.

"כלום," אמרתי, לחוץ. היא תהיה בסדר?

הרופא נאנח בייאוש והעביר את מבטו אל ההוריה של סול. "היא הייתה חולה בתקופה האחרונה?"

"לא..." ענה האב, מהורהר. "היא לא הייתה חולה כבר המון זמן."

הייתה שתיקה קצרה, כל אחד עם המחשבות שלו, עם השאלות שלו. שתיקה של עצב וייאוש. פחד.

"רגע," אמרה פתאום האם. "היא סובלת מאמנזיה. יכול להיות שיש לזה קשר, לא?"

הרופא הרים את מבטו אליה. "אמנזיה? כמה זמן?"

"שבע שנים."

"ו...? היא גילתה משהו על העבר שלה?"

"לא. היא בכלל לא רוצה לגלות."

"וכל שבע השנים האלה, שום זיכרון לא צץ? תמונה, ריח, קול?"

האם משכה בכתפיים. "לא משהו שאני יודעת עליו."

הרופא שתק כמה רגעים. הוא גירד את ראשו המקריח בעצבנות.

"טוב, קרוב לודאי שהיא התעלפה בגלל האמנזיה. יכול להיות שהיא נזכרה במשהו מהעבר שלה והתרגשה מזה מאוד, וזאת התוצאה," הוא העיף בי מבט מהורהר לרגע זעיר, ומיהר להפנות את תשומת לבו אל סול, ששכבה על מיטת בית החולים ללא ניע. "אני מניח שהיא תתעורר עוד מעט, זה לא ימשך יותר מדי זמן."

בעוד הוריה של סול הסתגרו בחדר בו היא אושפזה ודיברו על אלוהים-יודע-מה, עמדתי במסדרון בית החולים הלבן מידי ונתתי למחשבות לצוף, כי ידעתי שאם לא אעשה זאת אני אשתגע. שהיתי במסדרון הזה הרבה פעמים, אבל זה היה מזמן, כשהייתי עוד ילד קטן ובקושי הצלחתי לזכור מה אכלתי לארוחת הבוקר, אבל עד היום אני זוכר כל דקה ודקה במקום הזה, כל נדנוד של הרגליים בעצבנות וחוסר סבלנות שהייתה אז אופיינית לי מאוד, כל מחשבה סתמית ולא סתמית שצפה בראשי, אז, בימים הראשונים שאני זוכר את עצמי. מאותם הימים אני זוכר מחשבה אחת שתמיד חזרה וצפה במוחי, והיא האם האור הלבן שתמיד אומרים שרואים לפני המוות גם הוא לבן מידי, כמו בית החולים הזה, ואולי בעצם זה לא אור לבן מה שהם רואים, אלא המסדרון הלבן הזה, המוביל לחדר המתים.

צלצול הטלפון הסלולרי שלי הקפיץ אותי. הוצאתי אותו מכיס מכנסי הג'ינס שלי והבטתי בצג הנייד. אמא מתקשר\ת.

"אמא?"

"אוי, אלוהים, תום, איפה אתה?" קולה הדואג של אמי בקע מתוך הנייד.

"מצטער, אני..."

"חזרתי אתמול מהעבודה מאוחר מהרגיל, ונרדמתי ישר על הספה לפני שהספקתי להתקשר אליך. לא ידעתי כבר מה לחשוב כשלא ראיתי אותך במיטה שלך כשהתעוררתי!"

"סליחה, אמא, אני באמת מצטער. שכחתי לגמרי להודיע לך."

השתררה שתיקה על הקו.

"מה קרה? איפה היית?" קולה נרגע מעט.

"הייתי עם... עם סול."

"נהדר! אז למה אתה נשמע כ"כ עצוב?" מצב רוחה השתנה במהירות.

"היא... היא התעלפה," לחשתי בקול צרוד, מנסה למצוא את קולי.

"אוי ואבוי. למה?"

"היא סובלת מאמנזיה. הרופא אומר שזה בגלל זה."

"היא בסדר עכשיו?"

"היא לא מתעוררת, אבל הרופא גם אמר שהיא אמורה להתעורר כל רגע."

שוב שתיקה מעבר לקו.

"אכפת לך אם אני אשאר כאן עוד קצת?"

"לא, ברור שלא, תישאר עד שהיא תתעורר."

"תודה, אמא."

"זה בסדר. יש לך מפתח, נכון?"

"כן."

"טוב, אז אני הולכת לעבודה. ניפגש בערב," אמרה חלושות, כאילו איבדה את קולה לרגע.

ניתקתי את השיחה. הרמתי את מבטי מן הרצפה אל עבר דלת חדרה של סול ופגשתי במבטו של אביה, מחזיק כוס קלקר מלאה בקפה חם מעלה אדים. הוא התבונן בי ארוכות, ולאחר כמה רגעים פנה אל החלון הגדול והיחיד שהיה בקומה ההיא. ראיתי זאת כאות הסכמה לכניסתי לחדר של סול.

כשנכנסתי אל החדר ראיתי את אמה של סול יושבת על כיסא ליד המיטה, מביטה בביתה בדאגה אין סופית. התכוונתי מיד לצאת מן החדר, אך היא הבחינה בי וחייכה אליי חלושות, מסמנת בראשה להתקרב.

"אל תתייחס להתנהגות של עידו כלפיך, הוא תמיד היה קשוח בכל מה שקשור לסול ולבחורים," אמרה בעידוד בעודי מתיישב על כיסא לידה.

גיחכתי במבוכה. היא התבוננה בי בשקט, ואני בהיתי בידיה של סול.

"אתה באמת אוהב אותה?" שאלה לפתע.

התעמקתי בכך לרגע. התבוננתי בסול עמוקות. עיניה, שכעת היו עצומות, שיכולתי לשקוע בהן לנצח. שפתיה, שהייתי שמח אם תמיד היו נמתחות לחיוך מקסים, והייתי רוצה לנשק אותן שוב ושוב. זרועותיה וגבה, שהייתי רוצה לעטוף בחיבוק גדול וחם, ולא לעזוב. ליבה, שרציתי לזכות בו. רגליה, שהייתי מוכן לרוץ איתן לכל מקום אשר ירצו. כן, אהבתי אותה, ללא כל צל של ספק. הרמתי את מבטי אל אמה וחייכתי. "כן. מאוד."

היא חייכה אליי בחזרה. "לקח לה זמן להודות שגם היא מרגישה ככה, אה?"

גיחכתי. "כן, קצת."

"אף פעם לא ראיתי אותה כ"כ קורנת. אפילו לא פעם אחת, לרגע אחד, בכל שבע השנים האלה," היא אמרה, במעט עצב ומעט שמחה. היא התבוננה ארוכות בפניה של סול. דמעה קטנה ברחה מעינה וזלגה על לחיה. היא מחתה אותה, אך השביל נשאר.

"תבטיח לי שתשמור עליה," ביקשה, כמעט התחננה. "תבטיח לי שתסביר לה שאסור לה להתעלם מהעבר שלה, שאי אפשר לחיות ככה. אתה מבין, נכון?" קולה רעד. הנהנתי. "תבטיח לי," היא ביקשה שוב.

"אני מבטיח," חייכתי אליה בהבנה. "היא תהיה בסדר. אני אדאג לכך שהיא תהיה בסדר."

היא חייכה אליי בחזרה, רגועה יותר. "תודה."

ידעתי שבאותו רגע לקחתי על עצמי מחויבות גדולה. ידעתי שאסור לי להפר את ההבטחה, כי כשמבטיחים דבר כזה לאמא של האהובה שלך ואחר כך מפרים אותה, אתה אבוד. ידעתי שיהיה לי קשה לקיים את ההבטחה, אבל בכל מקרה התכוונתי לעשות זאת, לדאוג לה ולשמור עליה. לגרום לה להיות אפילו יותר מבסדר.

כשהיא השאירה אותי לבדי עם סול, המחשבות שבו להטריף אותי. למה היא התעלפה? זה באמת בגלל האמנזיה? ואם כן, אז למה דווקא אחרי שאמרתי לה שאני אוהב אותה? זו הייתה השאלה שהכי עניינה אותי. איך אני קשור לאמנזיה שלה? יכול להיות שהייתי חלק מהעבר שלה, שהיא לא זוכרת? יכול להיות ש... זאת היא? תמר? תמר שלי? סול היא בעצם תמר?

המחשבה על כך העבירה צמרמורת בכל גופי. קצב דפיקות לבי הגבירו מהירות. אבל הכרחתי את עצמי להאמין שלא. לא, זה לא יכול להיות. אתה חושב שאתה רואה את זה, אבל זאת לא באמת היא. אז מה אם היא דומה לה? אז מה אם היא התעלפה כשהייתם ביחד? אז... אז מה?

שנים לאחר אותו יום באנייה, כל הזמן חיפשתי אותה בנשים שיצאתי איתן. ניסיתי להכחיש את זה, אמרתי לעצמי שאני לא באמת עושה את זה, אלא פשוט יוצא ככה, במקרה. אבל ידעתי שזה נכון. חיפשתי אותה כל הזמן, וכשלא מצאתי אפילו לא חלקיק זעיר ממנה, חיפשתי אותה אצל מישהי אחרת. לא שלטתי בזה. ראשי ולבי פעלו על דעת עצמם. לא, לא אהבתי אותה כל הזמן הזה, אהבתי את מה שהיה לנו, ורציתי את זה שוב.

ופשוט לא מצאתי את זה בשום מקום.

עד שהגיעה סול. התאמה מושלמת. היא הייתה זהה לה, בגופה ובנשמתה. אהבתי בה את אותם הדברים. בכל פעם שהבטתי בה חשבתי כמה היא דומה לה, עד כדי טירוף.

אבל, זאת לא יכולה להיות היא, נכון?